הטוקבקיסט

אני לא אגיב. אני לא אדון בנושא. אני אקשר. תעשו עם זה מה שבא לכם.
למי שתוהה בינו לבין עצמו מה הבעיה
ולמי שרוצה ניתוח מעמיק יותר

יום העצמאות הוא חג חביב עלי. נכון, אני לא אוכל בשר, מה שטיפה מעיב על החגיגות, אבל זיקוקים זה תמיד נחמד, המוני ישראל רוקדים הורה זה עוד יותר נחמד וגם המשפחה נפגשת. טוב שאני שמח, כי השנה מדינת ישראל החליטה להוסיף על כך איום מאסר.

אני לא אוכל לשמוח השנה.

צודק מי שמדבר על עתידה של מדינת ישראל וההתישבות הציונית. צודק גם זה שמדבר על חופש הביטוי, אבל אני, אגואיסט שכמוני, מעניין אותי רק דבר אחד: שלא יחרצו על פני חיוך כפוי. אני לא רוצה לשמוח תחת איום מאסר שלוש שנים. מכל הלב אני שמח שהמדינה שלי פה, ואני חי בה. האם גם השכן שלי חייב לשמוח? מה תהיה שווה השימחה של שנינו, אם היא תחת שוט?

למרות כל מה שכתבתי בפוסט הקודם רק עיוור יכול להגיד שהערבים לא שילמו מחיר על הקמת מדינת היהודים. אני לא רוצה לשכוח את העוול, גם כשאני חוגג. אחרת אני לא חוגג את הקמת מדינת ישראל. אני חוגג אירוע דמיוני, שלא עשה עוול לאף אחד, ורק טוב לכולם. מדינת ישראל היא צדק גדול ועוול גדול. זו המציאות. ישראל ביתנו לא יכולה להוציא אותה מחוץ לחוק.

לקריאה נוספת, על ההשוואה בין איסור הכחשת השואה והנכבה. אני חושש שדובי לא ציין הבדל מאד משמעותי: הכחשת השואה היא שקר. ציון הנכבה הוא, בגדול, אמת. אולי חד צדדית, אולי נוטה להגזמות במקומות מסויימים, אבל בכל זאת - אמת.

junior gong אינו רוצה להשמיץ את מדינת ישראל, ובכל זאת מפרסם כמה עובדות לא מחמיאות עליה. חבל רק שרוב העובדות אינן קשורות במאה אחוזים במציאות.

1 - ישראל קמה על הריסות של ארץ אחרת שהיא כבשה, פלסטין.

המונח כבשה, הוא המונח הכי בעייתי שניתן להעלות על הדעת, כיוון שהמדינה ניתנה לנו עקב הכרזתה של בריטניה על סיום המנדט. בתקופה בה היהודים הקימו את מדינת ישראל, לא הייתה מדינה שהיו צריכים לקחת ממנה בכוח את שיטחי ארץ ישראל. האם כבשנו את שיטחי פלסטין? טכנית - כן. שטח הארץ כונה פלסטין. אנחנו כיום קוראים לו ישראל. אבל זה לחלוטין מונח טרמינולוגי. הארץ לא הייתה שייכת לערבים יותר מאשר להיהודים. ולכך אתייחס בהמשך.

2 - ישראל מחזיקה בשיא העולמי, לטיהור אתני של ערים וכפרים, מספרם עולה על 500.

טוב, זה פשוט לא נכון. מדינה מסויימת, ששחכתי את שמה, נדמה לי שמתחיל בג‘, ביצעה טיהור אתני בכל מדינות אירופה. אני לא יודע מה מספר הערים והכפרים בהם נעשה הטיהור האתני הזה, אבל אני נוטה להאמין שהוא עולה על 500.

ואם כבר מדברים, מה בדיוק נראה טיהור אתני? ביפו גרו פעם ערבים, והיום גרים ערבים. בעכו גרו פעם ערבים, והיום גרים ערבים. באום אל פאחם גרו ערבים והיום גרים ערבים. במגידו גרו פעם ערבים (הכפר לג’ון), והיום גרים יהודים. נניח לרגע, שמקרה מגידו הוא מקרה של טיהור אתני, כי באמת לא נשאר ערבי אחד לאחר שגורשו משם.האם ניתן להעלות על הדעת 500 מקרים כאלה?

3 - ישראל מחזיקה בשיא העולמי לפליטים שהיא ” גירשה “, 4 מליון.

לא נכון. ישראל מחזיקה, אולי, במספר שיא לפליטים שהיא יצרה. יש הבדל, והוא קריטי.

בין 600 אלף ל800 אלף ערבים עזבו את מדינת ישראל למדינות השכנות. זה לא המקרה הכי גדול, בבלקנים, החל מ1912, הוגלו שבעה עד עשרה מליון איש, עד 1999. כיוון ששיבעה מליון  הם מספר גדול יותר מארבע מליון, נשאלת השאלה,למה אני לא פוטר את דבריו כשקר שאין לו אחיזה במציאות?

לא מדובר ממש לגמרי בשקר. הדבר נובע מכך שהגדרת הפליט שהאו”ם נתן לערבים שחיו בשיטחי משינת ישראל כיום, היא רחבה בהרבה מהמקובל: כל אדם ששהה במדינת ישראל שנתיים. גם אם הוא ירדני ששב לביתו, אחרי ששהה כאן כמהגר עבודה. אילו הסטנדרטים הללו היו מיושמים היום, כל עובד סיני לא חוקי שגורש משטח המדינה, היה נחשב לפליט.הגדרת הפליטות, שבד”כ עוברת עם התיישבותו של האדם בארץ אליה הגיע. ישנם שרים בממשלת לבנון שנחשבים עד היום לפליטים.והעוול הכי גדול, הוא שפליטות, שבמקרה הרגיל היא תכונה של האדם עצמו, הפכה אצל הפלסטינים להיות בעיה גנטית: גם ילדיו של הפליט מוכרים כפליטים. מדובר בהגדרה חסרת תקדים, שמיושמת אך ורק לגבי הפלסטינים.

4 - ישראל מחזיקה בשיא העולמי של בתים שהיא החריבה, 60 אלף.

בסעיף הזה אני אניח לכותב להינות המספק, אין בידי נתונים אחרים. רק אזכיר כי הפצצת הירושימה ונגסקי, גם הרסה הרבה בתים, וההפצצות על דרדזן וודאי גרמו נזק להרבה בתים, כך שקשה לי להאמין שישראל מחזיקה במספר שיא.

אני רק אציין אפנה את הקורא לסעיף 6 שבו אתן הרחבה קטנה על ההגיון מאחורי מספר זה.

5 - ישראל היא המדינה שקיבלה רוב מכריע של גינויים והרשעות מהאו”ם, 500+ פעמים.

זו חוכמה קטנה להיות שוויץ ולא לקבל הודעות גינוי מהאו”ם. ישראל, היא מדינה שיש לה יריבים. היא צריכה לגלות אקטיביות רבה יותר במדיניותה. יתר על כן, האו”ם הוא שדה המערכה בין מדינות שונות. אנחנו עדיין במצב מלחמה עם מספר לא קטן של מדינות, והן מנצלות את כוחו של האו”ם, דווקא משום שישראל היא מדינה שומרת חוק.

6 - ישראל הרגה יותר אזרחים חפים מפשע מכל מדינה אחרת, 50.000 +.

לא נכון, בפירוש. לא המספר, ולא השיא. המניין הכולל של הרוגים עקב הסכסוך, מצד מדינות ערב, או הפלסטינים, תושבי ישראל ותושבי השטחים, עומד על סביבות 60000. אילו המספר שצויין נכון, הרי מתוכם רק 10000 איש נהרגו כאזרחים חפים מפשע. שום הגיון לא עומד מאחורי המספר הזה.אילו המספר היה נכון, משמעותו שלמצרים, לסורים לירדנים לא היה צבא. אני בכלל לא סופר בנקודה הזו את הפלסטינים. אבל נניח לרגע שהמספר שצויין הוא נכון.
140 אלף נהרגו ישירות עקב הפצצתה של הירושימה. גם אם נניח שרק מחציתם “חפים מפשע” (מי שנהג מעל המהירות המותרת, נחשב?), עדיין נקבל 70,000 איש, ועוד לא ספרנו את נגסקי. בנוסף, בצירוף מקרים מוזר, יצא שהסעיף שבו צויינה העובדה הלא נכונה הזו, הוא 6. מזכיר לי מדינה ששמה מתחיל בג’, שהרגה שישה מליון יהודים, שאני חושב שלפחות שישית מהם היו חפים מפשע.

אבל הם פחות חשובים לענייננו. הם הרי לא מוסלמים. אז ישראל מחזיקה במספר שיא של הרג מוסלמים, נכון? באלג’יריה, אם ניקח  את ההערכות השמרניות ביותר, למשל, נהרגו עקב הסכסוך רבע מליון מוסלמים בלבד, ע”י הצרפתים. שזה הרבה פחות מ50 אלף. גם ההערכות הפחות שמרניות שאינן שנויות במחלוקת מדברות על 600 אלף, שכל תלמיד כיתה אלף יודע שמדובר בפחות מ50 אלף. המקורות הרישמיים באלג’יריה, למשל, זרקו מספר אבסורדי כמו מליון, וגם הוא, כמדומני, נמוך בהרבה מהשיא הישראלי, שעומד, אליבא דה גונג, על 50 אלף. גם סודן, אינה דוגמא טובה לענייננו, שכן שם מוסלמים טבחו במוסלמים, והביאו אותנו למספר הנמוך בהרבה מ50 אלף, העומד על 1.9 מליון.

בהזדמנות זו, אפנה את תשומת ליבכם לכך שהמספר של הבתים ש”הוחרבו” ע”י מדינת ישראל, זהה למספר ההרוגים בצד הערבי כולו. איכשהו, נראה לא סביר במיוחד.

7 - ישראל אסרה אזרחים חפים מפשע יותר מכל מדינה אחרת, 250.000+.

מדינה ששמה מתחיל בג’. אלוהים יודע מתי אני אזכר בשם שלה, אסרה יותר אזרחים חפים מפשע. ולא, אין לי נתונים לסתור את מה שרשום כאן, אבל כבר ראינו שהרשימה הזו לא מאד חזקה במספרים.

8 - ישראל המירה אזרחים חפים מפשע, לנכים( בהקשר הסיכסוך ערבי ישראלי) יותר מכל ארץ אחרת, 50.000 +.

שוב, מדינה ששמה מתחיל בג’, ונזכיר גם את הירושימה ונגסקי.

9 - ישראל פצעה יותר אזרחים חפים מפשע ( ילדים, נשים, וזקנים ) יותר מכל ארץ אחרת, 200.000 +.

ג

10 - לישראל יש אך ורק שתי מדינות באו”ם שמגינות על השקפתה הפוליטית , והן : אמריקה ומיקרונזיה.

הא הא הא! מצחיק! אמרנו מיקרונזיה! נו באמת, טיעון של ילד בן שבע.
היתה הצבעה כלשהי, בה ישראל גונתה מכל מדינות העולם, למעט מיקרונזיה. קרה פעם אחת. לאיראן, זה קרה יותר. לעיראק זה קרה הרבה יותר. ארה”ב, בגדול, נחשבת לתומכת במדינת ישראל, ונוטה לתמוך בה כאשר מדינות אחרות לא. אבל זה לא אומר, שבכל נקודה נתונה, ובכל מעשה מדיני, שלוש ידיים מונפות למען מדינת ישראל, וכל השאר נגדה. יש מקרים בהם ידה של ישראל על העליונה, יש מקרים שלא. מדינת ישראל לא נמצאת במיעוט כל הזמן, או רוב הזמן, או אפילו ברוב הדיונים שנוגעים אליה.

ושוב אזכיר שקל להיות שוויץ ולא להסתכסך עם האו”ם. בריטניה, שאינה עומדת בשום איום קיומי מצד עיראק, עמדה במצבים לא הרבה יותר פשוטים עם כניסתה לעיראק במלחמה האחרונה.

11 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא מכירה בזכות של הפליטים לשוב לארצם.

הפליטים? איזה פליטים? הסודנים? ישראל הרי דאגה שהם יוחזרו לסודן כמה  שיותר מהר! אהה… אתה מדבר על הפליטים הפלסטינים. לא כי עושה רושם שמה שנכתב פה, נכתב מתוך דאגה כללית לזכויות אדם. אבל לא, מדובר בפליטים הפלסטינים, וכל עוד זה לא נוגע לעולמך הצר, זה לא מעניין אותך. ישראל עושה לא מעט כדי לעזור להמוני פליטים, במיוחד נפגעי אסונות טבע. הנסיון לשוות לטיעון פנים אוניברסאליות, כאילו ישראל היא מדינה שלא איכפת לה מפליטים הוא עוול למדינה, ועוול לאמת. זה לא אומר שהטענה שישראל היא המדינה היחידה שלא מכירה בדרישה של האו”ם להכיר בזכות השיבה של הפליטים. אבל גם בזה יש להתבונן עמוק יותר:
אני אחלק את תשובתי לשלוש:

א. הפליטים משיטחי ישראל הם הפליטים היחידים שהעולם דורש להחזיר לארצם. שאר הפליטים כיום, המדיניות היא לקלוט אותם בארצות אליהן הועברו. לא בבלקן (800 אלף),  לא בגרמניה (12 עד 16 מליון גרמנים שהועברו לאחר סיום מלחמת העולם השניה), לא בהודו (14 מליון פליטים). רק בישראל. מדוע שישראל, שעבורה הפליטים הללו הם איום קיומי, תכיר בזכות שאינה מוכרת עבור אף פליט אחר?
ב. ישראל היא המדינה היחידה שלשיטחה מבקשים להעביר את הפליטים. כלומר, די פשוט לתמוך בפתרון שמישהו אחר צריך לשלם עליו. המדינות היחידות, אגב, שמסרבות להכיר באופן גורף בזכותם של הפליטים להיקלט בארצות אליהן הגיעו, כמו כל שאר פליטי העולם, הן מדינות ערב. אותן מדינות שקוראות לפלסטינים “אחים”.
ג. ואנחנו לא המדינה היחידה שלא מכירה ב”זכות” של הפליטים להיקלט בארץ. גם ארה”ב לא. ואגב, אף מדינה אינה מוכנה לצעד אופרטיבי בשל הדרישה לזכות השיבה. לגנות זה יופי, אבל אם אתם באמת חושבים שמדינת ישראל פושעת כלפי הפלסטינים בכך שהיא מונעת את זכותם לשוב לבתיהם, למה אתם סוחרים איתה?

12 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעדיין כובשת ארץ אחרת, ועוד חלקים משתי ארצות אחרות.

לא. בריטניה מחזיקה את אירלנד וסקוטלנד. נכון, האירים והסקוטים אינם דורשים עצמאות (לפחות חלק, לפחות בימנו), אבל הטענה לבילעדיות בנושא הזה היא קצת בעייתית. רוצים כיבוש שלא מעוניינים בו? ארה”ב בעירק. ויש פרשנויות שונות לגבי חבל קשמיר בהודו, כך שמציאות של כיבוש אינה יחידאית לישראל. ויש שטחים בידיה של סין מכל השכנות שלה.
אגב, אם כבר מדברים: ארץ אי אפשר לכבוש, מדינה אפשר לכבוש. השטחים הכבושים מעולם לא היו שייכים למדינת פלסטין, מהסיבה הפשוטה שזו מעולם לא התקיימה. נכון שהיושבים בשטחים של פלסטין המיועדת, אינם חלק ממדינת ישראל. עזה, היא שטח שהיה שיך למיצרים, והם ויתרו עליו בהסכם חתום. בצד השני, ישראל מעולם לא קיבלה אותו כשטח שלה. קשה לדבר עליו כשטח כבוש, כאשר מי שממנו נכבש חבל הארץ, אינו מעוניין בו.

הבעייתיות, שהיא לדעתי בהחלט מייחדת את ישראל, היא העובדה שישראל אינה רוצה להכיר בעזה כשלה, אבל אינה מוכנה לוותר על שליטה צבאית מסויימת בה. וזו העובדה הבעייתית היחידה שבינתיים אני מוכן להכיר בה: ישראל מחזיקה בשטחים, אך אינה מוכנה לקבל את תושבי אותם שטחים כאזרחיה. כל השאר, פשוט לא קשורים במציאות הישראלית.

13 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שגונבת לעיני כל, מים משכנייה.

קודם כל לא נכון, זה עניין שבשיגרה ברחבי אפריקה. ובנוסף, זה לא מאד ברור שישראל גונבת מים לשכניה, וודאי לא יותר מששכניה גונבים לה.

צבא ישראל אינו מתגנב באישון לילה לירדן אם בקבוקים ריקים של מי עדן.  כשמדברים על גניבת מים, מדברים על הטיית מקורות שהם בשיטחה של ישראל. לא ברור שכל המעשים כאן הם חוקיים לחלוטין, אבל לא מדובר במשהו שישראל נמצאה בו אשמה ולא תיקנה. ישנם סכסוכים על מקורות המים, וזה קורה בכל מקום בעולם שבו חסרים מים.

14 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנתנה לגילזיציה להחרבת בתים, ועקירת שדות עצים, כעונש קולטקיבי.

חצי לא נכון.  החרבת בתים ושדות נעשית כדי להכשיר את הקרקע לשימוש צבאי. זה הטיעון החוקי מאחורי החרבת הבתים, עקירת עצים, ואגב, גם הלאמת אדמות. האם מעולם לא נעשה שימוש בכלי זה לצורך ענישה? ברור שכן.  אבל כאן נמצא הבדל חשוב: לא מדובר במשהו שניתנה לו לגיטימציה חוקית. בשום מקום בספר החוקים לא רשום שמותר להרוס למישהו בית או לפגוע בשדה שלו לשם ענישה.

אבל אני לא אשחק את הנאיבי, ישראל בהחלט משתמשת בענישה מסוג זה. זה מספיק חמור גם בלי שתהיה לגליזציה מעורבת.

15 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם אשר הורסת מבנים ציבוריים, ומצדיקה את עצמה.

טוב, אני מאד מקווה שמי שכתב את הרשימה הזו מבין שמה שהוא כתב זו שטות מוחלטת.

כל מדינה שנמצאת במצב מלחמה, פוגעת במיבנים ציבוריים. ישראל אינה שונה. ככה זה במלחמה. מבנים נפגעים במקרה הטוב. עצם העובדה שישראל מצדיקה את עצמה, מראה רק שישראל רואה בעיתיות בכך שהיא פוגעת במבני ציבור. אני לא חושב שלהצדיק את עצמך זה רע כשלעצמו, בעיקר כאשר בחלק מהמקרים מדובר במעשה מוצדק!

ואגב, הרשות המנהיגה כרגע את עזה, שלחה מחבלים מתאבדים למבנים ציבוריים, ואוטובוסים. כלומר, בהחלט לא מדובר במעשה שיש לו רק צד אחד. ההבדל הוא שהצד השני לא ממש טורח להצדיק את עצמו.

16 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנתנה לגיטימציה חוקית להתנקשויות פוליטיות.

לא מדוייק. אם מדובר במדיניות החיסולים, הרי החיסולים רשומים על שמם של מטרות צבאיות, והעבירות המיוחסות לאותם אנשים הם תכנון והוצאה לפועל של פיגועים. כיוון שהם לא הועמדו למשפט, לא ברור אם זו האמת, והם אכן תכננו משהו, אבל בשום צורה שהיא לא ניתן לדבר על ישראל כנותנת לגיטימציה, להתנקשויות פוליטיות. אפילו לא ברור שהיא מבצעת התנקשויות פוליטיות. היא וודאי לא המדינה היחידה שמבצעת התנקשויות פוליטיות.
רוצה מדינה שנותנת לגיטימציה להתנקשות פוליטית? היא נמצאית בתוכנית, וקוראים לה “המדינה הפלסטינאית”. הרשות הפלסטינית עדיין רואה ברצח גנדי אקט של התנגדות לגיטימי.

17 - מבין כל המדינות, ישראל נמצאת בראש המצעד ללגיטימציה של עינוי אסירים ביטחוניים.

טוב. נסתבר שהייתה לי טעות. אני חשבתי שאנחנו מדברים על עובדות, לא על שירה. כי אם זה שירה כל מה שנכתב כאן הוא לגיטימי. אבל אם זה עובדות, אז אני אזכיר שאין מצעד של לגיטימציה לעינויי אסירים, ולכן מאד נתקשה לעמוד בראשו. אילו הייתי בחור חשדני יותר, הייתי אומר שהכותב השתמש בשפה פיוטית, כדי לכסות על כך שבנושא זה מדינת ישראל לא שונה מהרבה מדינות אחרות.
ישראל, אינה נותנת לגיטימציה לעינויים של אסירים ביטחוניים. ישראל, ככל הנראה, מענה אסירים ביטחוניים. הייתה פסיקה אחת של שופט, שאיפשרה עינויים במקרים של “פצצה מתקתקת”. רוב הפסיקות דווקא שללו את זכותו של השב”כ להפעיל כל כלי עינויים. נכון, שלא כל מי שמענה נענש בחומרה מספיקה. אנשים יוצאים עם עונשים קלים מאד על מעשים חמורים, אם בכלל נחקרים עליהם. אבל זה לא מעמיד אותנו בראש מצעד הלגיטימציה.

סין, למשל, גרועה בהרבה. ולא כנגד אסירים ביטחוניים, סתם כנגד אופוזיציונרים. ישראל היא גם לא היחידה בין המדינות הדמוקרטיות שמכירה בלגיטימיות של עינויים. ארה”ב תחת שלטונו של בוש, כמדיניות מוצהרת, אישרה עינויים לחשודים ולבני משפחתם. לשלב המדיניות המוצהרת טרם הגענו.

18 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבונה התנחלויות לא חוקיות באדמה כבושה.

אני נוטה לחשוד בכותב שהוא לא ממש עשה סקר, ווידא שסין לא בונה התנחלויות לא חוקיות בשטחים הכבושים שבידה. אגב, מדובר פשוט בהרחבה של סעיף קודם. מקודם דיברנו על זה שישראל היא המדינה היחידה שיש לה שטחים כבושים (מה שלא נכון).

19 - ישראל המדינה היחידה בעולם שכולאת אסירים ביטחוניים ללא משפט.

לא נכון. בכל העולם הלא דמוקרטי, כולל ארצות ערב, ישנם  אסירים ללא משפט. כנראה שחלקם ביטחוניים וחלקם לא. וביננו, אסירים ביטחוניים נראים לי סיבה ראויה יותר לכלא ללא משפט, מסתם התנגדות לשלטון, כפי שנהוג ב… האהא! מדינות ערב

20 - לפי ספר השיאים של גיניס, ישראל מחזיקה בשיא של כמות המחסומים במדינה אחת.

ובכן, יכול להיות. חלק מהמציאות של מדינה דמוקרטית במלחמה, היא העובדה שידוע מספר המחסומים שלה, ושהמספר הזה יהיה יותר גדול מאשר במקומות שאינם במלחמה.

21- לפי ספר השיאים של גינס ישראל מחזיקה בשיא ימי הסגר שהיא מטילה.

שוב, מדינה דמוקרטית במלחמה. אין הרבה כאלה. וזה גם כנראה לא נכון לגבי סין.

22 - ישראל היא המדינה היחידה בעולם אשר במחסומים שלה מתים אנשים חולים עקב אי קבלת אישור יציאה/כניסה לבתי חולים.

לא ברור עד כמה זה נכון שהיא המדינה היחידה. אבל זו בהחלט עובדה, ועובדה מצערת ביותר. אפשר שבנסיבות אחרות, זה לא היה ככה. אילו ארגוני הטרור היו נמנעים מנשיאת סמלים של רפואת חירום למשל.

23 - ישראל מחזיקה בשיא העולמי של אזרחים המסרבים להתגייס.

אולי המסקנה שצריך להסיק מהשורות האלה, היא שצריך להחמיר עם הסרבנים? אולי זה מראה עד כמה פתוח הדיון הציבורי בישראל? אולי מן הדברים האלה אפשר ללמוד, עד כמה המדינה מחוייבת לדמוקרטיה, עד כדי שהיא מרשה לעצמה לעמוד בסירובי גיוס, ואינה מאיימת על מגוייסים שיהרגו את משפחתם אם לא ייתגייסו? אני לא בטוח שהנתון הזה הוא “לא נעים”. הוא יכול להיות מאד מחמיא.

ואגב, עשה גיוס חובה בארה”ב או בבריטניה לשם הלחימה בעיראק, ותראה שיא עולמי במספר סרבני הגיוס.

24 - ישראל טוענת ש-”האוייב” שלה רוצה למחוק אותה מעל המפה, בעת שהיא עצמה מחקה עם שלם מעל אדמתו.

טוב. השורה הזו פשוט מטומטמת. אין לי מילים אחרות לתאר אותה.לזה אני אפילו לא יכול לתת את התירוץ של “שירה”.
אני לא מניח שהעם השלם שמדובר עליו הוא הארמנו-סרבים, או האתיופו-אוזבקיסטנים. אם הכוונה היא לעם הפלסטינאי, אני שמח לשלוח לך הודעת הרגעה: הייתי בנצרת לפני שבוע, עברתי בדרך באו”ם אל פאחם, וכן ראיתי בטלויזיה במו עיני ערבים פלסטינים. על אדמתם. שמעתי שיש כמה ערבים פלסטינים מחוקים, שגם ירו קסאמים על שדרות. בתור אנשים מחוקים, הם עושים לא מעט צרות, מה אני אגיד.

25 - אחרי גרמניה, ישראל היא המדינה היחידה שבנתה גדר הפרדה.

כל מדינה בעולם מגינה על גבולותיה. האמצעים כוללים מכשול פיסי, וגדר ההפרדה היא כזו. כל המדינות בעולם בונות גדרות. בינן לבין שכנותיהן, על אחת כמה וכמה האויבות. מה שנכתב כאן כבר חורג מהדברים הלא נכונים, או מהשקרים. זה פשוט דבריו של בנאדם שחי בארץ הדמיון.
אף אחד אינו מתלונן על עצם פעולת בניית הגדר. התלונה היא על תוואי הגדר, ולתלונה הזו צרף את הקול שלי. אבל עצם בניית הגדר אינה מייחדת אותנו, ואינה עובדה לא נעימה.
26 - ישראל היא המדינה היחידה ששרים בממשלתה קוראים מעל אג’נדה רישמית, קריאות להמשך טיהור אתני ( דה ליברמן ).

בלי להסכים עם ליברמן, ולטעון לרגע שמה שעומד מאחורי עמדתו אינה גזענות חשוכה, תוכניתו אינה קוראת, למשל, לסילוק ערבים מנצרת, או לאסור על נישואין בין יהודים לערבים. היא כוללת חילופי שטחים, כך שריכוזי אוכלוסיה ערבים גדולים עם קירבה לגבול, יועברו לאותו מעמד של ערביי השטחים הכבושים. זה לא “טיהור”. אף אחד לא קורא להרוג או אפילו להזיז ממקומו אף אחד אחר בתהליך. אין כאן קריאה לשלילת אזרחות של כלל הערבים. המונח “טיהור” פשוט לא קשור לכאן.
הכי קרוב שהיה לשר בממשלה שתמך בטיהור אתני, היה רחבעם זאבי (גנדי). גם אצלו תוכנית הטרנספר כללה סייגים רבים (מה שמכונה “טרנספר מרצון”). היו תקדימים לרעיונות כאלה בממשלות רבות באירופה.
27 - ישראל היא המדינה היחידה, בה עדיין קיימים חוקים אשר מפלים לרעה את ילידי המדינה.

אני חושב שבארה”ב ישנם חוקים הקובעים מס הכנסה פדרלי. המס מפלה את העשירים, וגובה מהם יותר. ישנם גם חוקים המפלים ילדים מתחת לגיל 16 ואוסרים עליהם להוציא רשיון. אני יכול להמשיך את הרשימה, כדי להבהיר: כל חוק עובד לטובת מישהו, וכנגד מישהו אחר. אם הכוונה היא להגיד שישנם חוקים בספר החוקים שמפלים ערבים לטובה - זה סיפור אחר.

כי אין. אין אף חוק מפורש במדינה הקובע שלאזרח ערבי ינתנו זכויות פחותות. האם המציאות היא שיווינית? לא. אבל לא על המציאות דיברנו, אלא על ספר החוקים.

אבל אני אציין שיש כאן מעין יוצא מן הכלל: השטחים הכבושים אינם מוכרים כחלק ממדינת ישראל, ובכל זאת מדינת ישראל בונה שם ישובים. התוצאה היא שיהודי שנולד בשטחים הוא אזרח ישראל, וערבי שנולד בשטחים לא.כיוון שהשטחים אינם ישירות כפופים לחוק הישראלי.  האפליה הזו אינה רשומה בספר החוקים, אבל אני לא אהיה נאיבי מספיק כדי לטעון שהיא אינה מעוגנת בחקיקה בשום צורה שהיא.אפליה נוספת היא בחוק השבות, אבל היא אינה אפליה נגד אנשים שנולדו במדינה.
ישנה אפליה נוספת בסמלים ובטכסים, וכן בימי החופש הרישמיים של המדינה. זה לא משהו זניח, אבל אפליה מסוג זה ניתן למצוא בכל מדינה. בארה”ב, למשל, חופשת בית הספר מכוונת לכריסמס.

28 - ישראל היא המדינה היחידה אשר אוסרת ילדים קטנים מטעמים פוליטיים.

לא נכון, סין עושה את זה, בסודן זה קורה ובעוד מדינות רבות. ובכלל, מה הם טעמים פוליטיים?  איזה ילד בדיוק נכלא כדי שמופז יבחר בפריימריז, או כדי שקדימה תקבל עוד מנדט? ואם כוונתך על ילדים שנאסרים על דעותיהם הפוליטיות, ילדי המתנחלים שהתפרעו ליד בית המריבה ונאסרו, אם אסירים מטעמים פוליטיים? ילד שזרק אבנים על חיילים הוא אסיר פוליטי? או שהוא נאסר כי הוא ביצע עבירה?

29 - ישראל המדינה היחידה בה חייל מקבל חודש שירות קהילתי על שריסק גולגולת של ילד קטן.

לא נכון, היו מקרים מעולם, בכל העולם, מזעזעים יותר ופחות. ישראל לא צריכה להיות המדינה היחידה שבה קורים דברים כאלה, כדי להזעזע.

30 - איזו עוד ארץ לא גורמת לחייליה לקחת אחריות על הריגת פעילי שלום בדם קר ( טום הומדאל, ג’ימס מילר, רייצ’ל קורי )

ישראל אינה המדינה היחידה, גם המאבק לעצמאות של הודו לווה בהרוגים רבים מקרב פעילים במאבק לא מזויין, בלי שהחיילים נדרשו לתת דין וחשבון. ובמדינות לא דמוקרטיות רבות, פעילי שלום נאסרים ונהרגים בהוראה ישירה של הממשל. בסין, למשל.

31 - המדינה היחידה בעולם בה אזרחיה גרים בבתים של פליטים שגורשו מהאדמתה.

כלומר, אין בכל העולם, חוץ מבישראל, בית אחד של פליט שבו גרים אנשים? פליטות היא מצב די נפוץ בעולם, ואיכשהו רק בישראל גם שרדו הבתים? ועוד דווקא במדינה שיש לה שיא בהרס בתים? אשרי המאמין.

32 - בישראל יש את המספר הכי גבוה של ערים שנבנו על כפרים שטוהרו אתנית אשר בעליה עדיין חיים בתור פליטים.

ישראל היא גם המדינה שמושיטה הכי הרבה עזרה לנפגעי אסונות, באיזורים הקרובים לקו המשווה, שהוכו בימי שלישי. עכשיו תוכיח שלא.

שימו לב שאין שום חדש בטיעון הזה. זה עוד פעם טיעון שישראל טיהרה אתנית כפרים, עוד פעם טיעון לגבי הפליטים. זה לא סעיף חדש. זו לא עבירה חדשה. למה הסעיף כאן? לא יודע. אולי כדי לגמור במספר עגול בינארית.
לא שאין עובדות שאינן מחמיאות לישראל. ישראל לא צריכה להיות “היחידה” או “במקום ראשון” במשהו, כדי שנגיד שחייו של ערבי אינם צריכים להיות הפקר, וזכותו של אדם להיות חופשי אינה צריכה להיות הפקר. אבל ישראל אינה המפלצת הגרועה ביותר שיש. ואין לנו מפלצת אחרת.

לקריאה נוספת

והעולם שותק

והעולם משקר

והעולם משלם

ערביי ישראל במלכודת ההונאה העצמית

מתיחס לעופרניקוס

הפוסט של עופר, מייצר כשל שאני שומע בהרבה דיונים, וטוב שניתן להעלות אותו בצורה כל כך טובה. עופר מצטט את דב חנין, חבר מפלגת חד”ש, המתנגד למשאל עם בגולן. מכאן, הוא מסיק, שהשמאל תומך בדמוקרטיה רק כשנוח לו.

לפני שאתחיל בלב מה שיש לי להגיד, אני מודיע שאני בכוונה לא נכנס לדיון על דמוקרטיה, ומה דמוקרטי. לצורך הדיון אני אקבל את העמדה שדיון על מעמדה של רמת הגולן באמצעות משאל עם הוא יותר דמוקרטי מדיון בלעדיו.
מה שלא ברור לי זה ממתי דעתו של דב חנין מיוחסת לכלל השמאל הישראלי? דב חנין, ככל שידוע לי, הוא חבר כנסת ממפלגת שמאל יחסית קטנה, ועל כן מיצג חלק קטן למדי ממי שקוראים לעצמם שמאלנים. יתר על כן, מי שהעלה את ההצעה הוא אהוד ברק. לאחרונה שמעתי שהוא הצטרף למפלגת העבודה, ואני נוטה להאמין שהשמוע הגיעה גם לאוזנו של עופר. כלומר גם ברק הוא חלק מהשמאל הישראלי. לא זכור לי שעופר נתן “נקודות זכות” דמוקרטיות לשמאל על כך שהציע משאל עם, לפני ששלל מאותו מחנה את אותן “נקודות זכות” על התנגדות למשאל עם. האם הכשל ההגיוני יכול היה לזעוק יותר לשמיים?
עופר, אם יש לך טענה כלפי דב חנין - תפדל. אבל מה עשה כלל מחנה השמאל שמגיע לו שתרד עליו? אני לא משמיץ את הימין כולו בגלל איווט ליברמן, הימנע בבקשה מלעשות את אותו הדבר לשמאל.
נ.ב.

אם בכל זאת להתייחס למקרה הספציפי, אני חושב שראוי שנבדוק את דבריו של דב חנין בטיפה פחות נאיביות מזו שעופר מציע. למשל, לבדוק את האלטרנטיבות שהיו יכולים להעמיד מנהיגים אחרים. מנהיגי הימין, למשל, יכלו לטעון שעצם העמדת הגולן לדיון ומשא ומתן הם מעשה שלא יעשה. כאשר דב חנין מעלה את הטענה שהוא מעלה, הוא מנסה לגרום לאנשים שאינם מעוניינים בירידה מהגולן, להגיב בתמיכה למשאל העם. אילו היו מנהיגי הימין מקדימים אותו, היה הצד שלו צריך להציג עמדה התומכת במשאל עם, ולהגן עליו מפני גורמי ימין.

כך שלמעשה, ניתוח פשוט של המצב מראה שדב חנין מנסה לשנות את גבולות הויכוח, כך שהקצה השמאלי שלו יהיה “ויתורים ברמה ללא משאל עם” והקצה הימני שלו הוא “ויתורים רק עם משאל עם”. זאת כדי למנוע מצב בו הויכוח יהיה בין קצה שמאל “ויתורים עם תמיכה במשאל עם” והקצה הימני שלו יהיה “הגולן הוא ארץ אבותינו”. עד כמה הוא יצליח? אני לא יודע. אבל בהקשר של הויכוח הפוליטי, הוא בסה”כ עושה צעד לגיטימי. קצת מגוכך, לדעתי, לנסות לנתח את עמדתו, על פי תאוריה של “מה יותר דמוקרטי ממה”.

תגובה לhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3536521,00.html

את ההצבעה על כך, ששינוי חוק משמורת הילדים יעשה טוב למעמד האישה, אני אשאיר לטובים ממני. אני לא חושב שיש לי מה לחדש בנושא זה. אבל טענותיה של רונית מקוממות לא רק מזווית פמיניסטית \ שוביניסטית. הן מקוממות מפני שעליהן נבנה עולם הוגן פחות.

מעשה בפופטיץ ופטוניה שהם זוג בהליכי גירושין. במהלך חייהם המשותפים, רכש הזוג טלויזיה 48 אינטש HD משוכללת. שניהם רוצים אותה. עד שינוי החוק, הילד היה באופן אוטומטי של פטוניה, ובני הזוג רבו על הטלויזיה עד צאת הנשמה. עכשיו, יוכל פופטיץ להגיד: “אם את רוצה את הטלויזיה, אני אדרוש את הילדים.” כיוון שפטוניה אינה רוצה לוותר על הילדים, תגיד לפופטיץ: “בסדר. קח את הטלויזיה. הילדים הם חיי”. לכאורה, הדגמה חיה כיצד שינוי החוק מאפשר לבעל לסחוט את האישה.

כל המעשיה הזו תקפה, כמובן, תחת ההנחה שפופטיץ הוא אבא כל כך מחורבן, שמבחינתו הילדים הם רק אמצעי מיקוח. לא משוש חייו, הדבר שנותן להם טעם בכל יום עבודה קשה במפעל הבייגלה הקרוב למקום מגוריו, אלא אמצעי נוח להשגת טלויזיה משוכללת. השימוש במונח סחיטה בהקשר זה, צריך לקומם כל אבא אוהב, וכל בן או בת שאביהם אהב.

האפליה שהייתה עד כה, העניקה לאישה ייתרון מובנה בגירושין, שאין לו שום הצדקה. הלוא פופטיץ, אם ישונה החוק, יאלץ להוכיח לבית המשפט שהוא יהיה משמורן יותר טוב. החוק החדש אינו מאפשר לו לקבל את הילדים על בסיס החיוך היפה שלו בלבד. לעומת זאת, על פי החוק הקיים, פופטיץ חסר אונים מול הדרישות של פטוניה. כשהיא אומרת “הילדים או הטלויזיה”, זה באמת אומר הילדים או הטלויזיה.

התרגיל המחשבתי שהועלה כאן אינו מושלם. אפשר לטעון, כפי שאכן טוענת רונית, שנשים הן חלשות יותר במשא ומתן לגירושין, ולכן יש לצמצם את כוחם של גברים באותו מעמד. הטענה כשלעצמה עשויה להיות נכונה, ועשויה שלא להיות נכונה. חוזק וחולשה בבית המשפט הם עניינים מאד מופשטים, שקשה לכמת אותם. אם נמדוד את הכוח בבית המשפט, לפי השאלה מי מהצדדים מעביר תשלומים שוטפים מבין הצדדים לבן הזוג ממנו התגרש, קל לטעון שדווקא הגברים הם חלשים יותר. אם נמדוד את החוזק, לפי ערכו של הרכוש שנשאר לאחר הגירושין, בניחוש פרוע אני אגיד שהגבר יוצא החזק. חוזק וחולשה אינם מוחלטים, בוודאי בסיטואציה מורכבת כמו גירושין, ואפשר שמישהו יהיה חזק בנקודה אחת, וחלש באחרת.
אבל לצורך הדיון, נניח לרגע שהטענה שנשים חלשות יותר במשא ומתן לגירושין היא נכונה (ואני אכן מאמין שהיא נכונה). הפתרון המוצע בחוק משמורת הילדים, הוא הגרוע שבפתרונות: הוא פותר בעיה שממילא לא הייתה קיימת. ברוב המוחלט של המקרים, גם אלה שהחוק לא קבע לגביהם (כלומר ילדים מעל גיל שש, ללא אחים מתחת לגיל שש), הילד נמסר לחזקת האישה. סביר ששינוי החוק יפתח לבית המשפט שיקול דעת נרחב יותר, אבל ספק רב אם ישנה את המצב הקיים, כך שיותר אבות יוכרו כמשמורנים מאמהות. יש בהחלט לחזק את מעמדן של נשים במשפטי גירושין. אבל הפתרונות מצויים בדיני רכוש מסודרים יותר, בהעלאה לסדר היום של חוזים לפני נישואין ובעיקר בביטול מעמדם של בתי הדין הרבניים (המתחיל בהכרה בנישואין אזרחיים).
למעשה, מציעה כאן רונית, היפוכה של אפליה מתקנת, בשם האפליה המתקנת. כדי שמעמדן של נשים לא יורע בהיבטים אחרים, היא דורשת אפליה, דווקא היכן שממילא הנשים זוכות לייתרון. באותה המידה יכלה לדרוש בחוק שאימאם יהיה תמיד ערבי, מתוך טענה שגם ככה המצב של הערבים בשוק העבודה גרוע, אז שלא יקחו להם גם את אפשרות התעסוקה הזו. זה נכון, אבל זה לא ממש משפר את המצב הנוכחי.
טענה אחרונה שאתייחס אליה, לא הועלתה בכתבה, אלא ע”י אחי הטוקבקיסטים. אחד מהייתרונות של החוק הישן, היה האופן בו נחסך מהילדים היכוח על החזקה. אני לא בטוח שזה אכן מה שקרה, אבל הפתרון המוצע בחוק, הוא אקראי לחלוטין. אם המטרה היא למנוע דיון ארוך על מצבם של הילדים, יכולנו לפתור את אותה הבעיה, בכך שהיינו קובעים שהאבא יהיה המשמורן, או שמי שיוצא בהגרלת אבן נייר ומספריים הוא המשמורן, או המנצח הטוב מבין השניים על תזמורת צה”ל. כמובן שניתן, וצריך, לפתור את זה באמצעים חותכים וחכמים יותר. למשל לקבוע שהמשמורן הוא זה שנשאר בדירה (וחוסך לילד טלטלה של מעבר דירה, בנוסף לגירושין). אולי זה שעובד פחות שעות מבין בני הזוג (כלומר זה שיוכל לתת לילד שעות פנאי רבות יותר). אולי על פי החלטת פסיכולוג או עובד סוציאלי שימונה ע”י בית המשפט. הגיוני בהחלט לקבוע אמצעי הכרעה מהיר ככל הניתן בחוק. אבל הקביעה האוטומטית של החזקה, לפי החבילה שבין הרגליים, בוודאי אינה קשורה בטובת הילד, ובסופו של דבר, היא גם אינה טובת האישה.

הטיעונים שמעלה רונית, היו צריכים לקומם כל אדם שהשיוויון בין המינים יקר לו. הנה החוק הישראלי קובע מפורשות שמקומה של אישה בבית עם הילדים. באה הממשלה לתקן את המעוות. תגובתה של רונית היא שהשינוי לא טוב, כי גברים עשויים להשתמש במשמורת כאמצעי סחיטה. לא צריך לחשוב יותר משני צעדים קדימה, כדי להסיק מה שמסתתר מאחורי טיעון זה. צעד אחד - שגברים אינם באמת רוצים לגדל ילדים. צעד קדימה נוסף היא הטענה שנשים מוכשרות יותר לגידול הילדים. כלומר מה שמציעה רונית הוא בדיוק הסדר הישן: נשים יושבות בבית ומגדלות את הילדים, והגברים עובדים ומפרנסים את המשפחה. אבל אם להודות על האמת, אני לא חושב שמה שרונית מבקשת. רונית היא פמיניסטית במובן של “אם זה טוב לנשים, אז זה טוב”. פמיניזם, בעולם של ימנו, פותח לגברים דלתות, לא פחות מאשר לנשים. הוא הופך את העולם למקום בו גם נשים, וגם גברים יכולים להגשים את עצמם יותר טוב. הפמיניזם של רונית הוא לא יותר מאשר סקטוריאליות פשוטה, שאינה רואה יותר מאשר צעד אחד קדימה. אנחנו, הפמינסטים האמיתיים, יודעים למצות את תפיסת העולם הזו טוב יותר.

את העיניים שלך הייתי עוקר,
למען בני העיוור.

אך אל תירא.
בעיר אחרת, יש עני אחר
ונטלתי את עיניו ונשאתי לבני
והנה יכול גם אתה לראות
כמה חמלה יש בעולם.

מוקדש לפליטי דרפור, שנשלחו אל מותם כי עניי עירינו קודמים. עניי העשירון העליון במיוחד.

לראשונה אני מפרסם כאן תגובה לאירוע ולא לפוסט ברשת. ההודעה נשלחה לשרה יולי תמיר, וגם לאתר
עבודה שחורה המפרסם פניות של אזרחים לשרים וחברי הכנסת ממפלגת העבודה. אולי יפורסם ואולי לא.
לכבוד השרה יולי תמיר, שלום רב.
אני כותב אליך במסגרת האתר עבודה שחורה, עקב היוזמה להכניס את אירועי הנכבה לספרי הלימוד הערבים. לעיתים קרובות אנו בשמאל, מייחסים לימין גזענות חשוכה. לפיכך, מוטב שאנו נתרחק ממנה אפילו יותר. התפיסה שאת מציגה, שערבים צריכים ללמוד היסטוריה אחרת מאשר יהודים, נגועה באותה גזענות.
אני עצמי, מאמין כי ישנה היסטוריה אחת, והשקפה אחת שניתן לכנותה אמת. לכל היותר, ניתן להציג את אותה בעיה מנקודות מבט שונות (אין ספק כי קום המדינת היהודים, היה אירוע משמח ליהודים, ולא משמח לאחרים שישבו פה). אבל על העובדות הן עובדות, בין אם הן נעימות לנו ובין אם לא. אם ארגונים יהודים גירשו ערבים מכפריהם, וגזלו אדמות לא להם, צריך ללמוד את זה. אם לא, צריך ללמוד שלא. אין דבר ברור מזה.
אבל גם אם נניח שלהסטוריה מספר השקפות, מדוע אני כיהודי, זכאי ללמוד רק השקפה אחת? מדוע אינני ראוי בלימודי, ללמוד מה הדעות האחרות? ומדוע לידידי אחמד, אין את אותה הזכות להכיר את נקודת המבט השניה? האם האמת השתנתה, כיוון שהוא ערבי ואני יהודי?
העמדה שאת מייצגת, בהפרדת תכני הלימוד, בין בתי הספר הערביים ליהודים, לא תתרום לפיוס. לא תתרום להבנה מעמיקה יותר של הבעיה. כיצד אוכל לעשות דיון מעמיק עם ידידי אחמד, כשהוא אומר לי “גירשתם”, ואני אומר “לא גירשנו”, ולאף אחד מאיתנו לא ניתנה הזכות לעיין בראיות שמביא הצד השני?
אני, ושאר אזרחי ישראל, חיים על אותה פיסת אדמה. על פיסת אדמה קרה דבר מה. אמת פשוטה, אותה יכולים יאיר ואחמד להבין בקלות. אם זו אותה פיסת אדמה, ואותו הדבר קרה, מוטב ששנינו נדע את אותו הדבר, מורכב, מכאיב או מסובך ככל שיהיה.
שלך, יאיר אשל
רעננה

תגובה לחנן כהן
בדיון וועדת הכלכלה של הכנסת, נשמעו ההתנגדויות לחוק 982. רימון לוי, מתאר את תגובות חברי הכנסת במילים ”OK, מה האלטרנטיבה?“. זוהי האלטרנטיבה שלי: עזבו את הנושא בשקט.

סוכר לבן, נמצא היום כמעט בכל מאכל שאנחנו קונים. הוא מזיק לשיניים, למערכת העיכול, גורם להשמנה, יש עדויות לכך שהוא גורם לדיכאון, המודעות הציבורית בנושא נמוכה (למשל, מישהו יודע מה זה סטיוויה? והנה חידה נוספת, האם דבש בתה עדיף מסוכר חום?). ועכשיו, נגיד שחברי הכנסת היו רוצה מכם אלטרנטיבות לטיפול בנושא.

הי. חכה רגע. מישהו אמר שאנחנו רוצים שהכנסת תטפל בבעיה הזו? שתחליט מה אנחנו נשים בתה שלנו? מתי בדיוק נעשתה הקפיצה הזו בין מישהו שמתלונן שמשהו לא מוצא חן בעיניו, לבין חוק בכנסת כל כך מהירה?

הרי לפני שנדון בפתרון, בואו נדון לרגע בבעיה. בניגוד לסוכר לבן, האם ישנה בעיה מוכחת בקרב ילדים שנחשפו לאלימות, הימורים ופורנוגרפיה ועוד דווקא באינטרנט? כמה אנשים אתם מכירים שלא ראו דוכן פיס לפני גיל 8? כמה לא ראו סרט אקשן רווי דם לפני גיל 12? ובוא נודה בזה, כמה חיכו עם חווית הסרט הכחול הראשון שלהם עד שהגיעו לבשלות הנפשית של גיל 18? אחרי הכל, כולנו יצאנו בסדר. נכון, לא הייתי רוצה שהילד שלי יחשף לכל מה שנחשפתי אליו. אבל לא זה מה שיפרק את החברה שלנו.

גם אם נניח לרגע שמדובר בבעיה, האם אני בהכרח רוצה שהממשלה תטפל בזה? יש לי תפיסת עולם משלי, שהייתי רוצה להנחיל לילדי. אולי תפיסת העולם שלי, מניחה שצריך ללמוד לתת אמון בילד בגיל 15, ולא 18? אולי תפיסת העולם שלי שמרנית בנוגע להימורים, אבל פתוחה בנוגע למין? אולי הזכות לפרטיות כל כך יסודית בשבילי, שאני אתקשה להסביר לו איך אני מוסר את טביעת האצבע שלי לגורם זר, בכל פעם שאני רוצה לקרוא בלוג שנחסם במקרה או לא במקרה?

בעיית האינטרנט הפרוץ לעולם, כמו בעיית הסוכר הלבן, היא בעיה קשה, מעצבנת, חבל שצריך להתמודד איתה. אבל החיים מלאים בעיות. אהבה נכזבת אינה בעיה קטנה יותר משתי אלה. בכל זאת, אודה לממשלת ישראל, אם לא תכריח את מתילדה לצאת חיים, למרות הכל. הניחו לי בביתי לעשות כרצוני, לכם יש את המרחב הציבורי לטפל בו.

אני אפילו לא בטוח שהייתי רוצה לחייב את בתי הספר ללמד את הנושא. הייתי רוצה לשלוח את ילדי לבית ספר שילמד אותו להיזהר באינטנרט, אבל על פי דרכי. בלי לעורר פחדים, תוך הסבר יותר מעמיק מ”פיטמה זה רע, ציורים של דיסני זה טוב”. הייתי רוצה להאמין שאני אמצא בית ספר כזה, ואם לא בית הספר ילמד אותו, אדאג לכך בעצמי. דמוקרטיה דורשת אחריות, והייתי רוצה את האחריות הזו בטיפול בילדי, כי איתה באה הזכות המוקנית לי לבחור את חינוך ילדי.
ומשסיימנו לטעון למה לא צריך אלטרנטיבות, אבקש להציע כמה:

1. סננו אינטרנט בגישה ציבורית. באופן כללי אני לא מבסוט מהרעיון הזה, אבל לפחות הוא לא נכנס אלי לדירה. לפחות הוא דן במה שבאמת נמצא בתחום סמכות הכנסת.

2. דאגו למניעת הסתובבות פדופילים בצ’טים. שם נמצאית הסכנה שבאינטרנט, לא באתר הבית של הלוטו.

3. במקום לסבסד סוכר לבן, וקמח לבן, סבסדו סוכר וחום וקמח מלא. אם כבר התחלתם לדאוג לבריאות הציבור, למה לא להמשיך?

הערה לעוקבים: הדיון עם נמרוד אבישר ממשיך. מבטיח מענה בקרוב.

תגובה לנמרוד אבישר

הפוסט של נמרוד, הוא תגובה לפוסט שלי, אמליץ על קריאה של הדיון בסדר זה. התגובה תתיחס ישירות לדברים בתוך הטקסט של אבישר, והטענות שלו כלפי האופן בו הצגתי את הדברים.

הבעיה הראשונה שנמרוד מעלה עם הטענה שלי, היא לגבי הטיעון ש”הקהילה אינה מרוויחה מהסערה שהיא מחוללת” והשוואה של ההיבט הרטורי של טענה זו להאשמת נאנסת בכך שהיא נאנסה. אומר נמרוד ואינו מוסיף. כמובן שיש הבדלים רבים, אבל אני אצביע דווקא על דמיון מסויים: אם אנחנו לא מאשימים נאנסת בכך שהיא נאנסה, וודאי איננו מאשימים ילד בכך שמבוגר פגע בו. אבל אנחנו עדיין מסבירים לו על כללי הזהירות לגבי זרים ברחוב. עדיין אנחנו אומרים לו שבצ’טים לא יחשוף פרטים אישיים. במילים אחרות, אנחנו מכירים בכך שהילד הוא הקורבן במקרה כזה, אבל במקביל אנחנו מודעים לכך שישנם צעדים שניתן לנקוט כמשנה זהירות.

האשמה אינה רלוונטית לדיון. השאלה היא מהו המעשה החכם. זה שמביא יותר תועלת. אם אני אנסה להבין במילה או שתיים את הויכוח ביני לבין נמרוד, הרי בעוד ששנינו מסכימים שמדובר בזכותם של הצועדים לצעוד, יש לנו ויכוח בנוגע לתועלת הספציפית ממצעד הגאווה הנוכחי.

כרגע, כיוון שאלוהים קורא ללבות, ואני לא, אני אצא מנקודת הנחה שמארגני המצעד לא כיוונו להכעיס. האם עצם העובדה שהיוזמה לא נועדה להכעיס, משנה את התוצאה שלה? התוצאה היא שהמצעד עורר כעס, בין אם היה מכוון, תופעת לוואי שנלקחה בחשבון או הגיעה כהפתעה גמורה. התוצאה היא שההנהגה של המצעד, הצטיירה כיותר נחושה, ופחות מוכנה לויתורים, ולכן כיותר חזקה, בין אם זו הייתה כוונתה או לא. התוצאה היא שניסים זאב, שצויין בתגובה של נמרוד, יכול היה ביתר קלות להלך אימים על הציבור שלו. התוצאה היא שמעמדה של ש”ס מתחזק, בקרב אלה שסתם לא מרגישים בנוח עם המצעד, ושהקולות הקיצונים בתוך ש”ס מתחזקים אף הם. לי יש נטיה להניח תמיד, שמי שעושה אקט פוליטי יודע מה הוא עושה. אבל גם דבילים שלא יודעים מה הם עושים לא הייתי רוצה בהנהגה שלי.

היבט נוסף, הוא הטענה שאם מקבלים את מה שאני כתבתי, יש לקבל את הטענה שכל הפגנה נעשית כדי להכעיס. אני לא בטוח שההקבלה בין הפגנות מול הגדר שמתרחשות בבילעין, או נגד התנחלויות המתרחשות למול התנחלויות תקפה כאן. במקרים שציינת למקום עצמו יש משמעות בהפגנה. המשמעות של ההפגנה דווקא בירושלים, יכולה להיות כפי שציינת שמדובר בהפגנה של הקהיליה המקומית. באופן מעניין גם אני יודע עליה, למרות שאינני גר בירושלים, או מגיע אליה לעיתים תכופות. גם לא מהתקשורת, אגב. אני יודע עליה כיוון שאני מנוי על רשימת תפוצה העוסקת בנושא הקהילה, שהזמינה אותי להשתתף, על אף שציינתי בפירוש שאני גר ברעננה.

אבל גם אם נניח שמדובר בהפגנה של הקהיליה המקומית, האם היה נסיון גלוי* ליזום משא ומתן, כדי לראות מהם ההיבטים המפריעים לדתיים בעיר? לא מתוך ויתור על זכות. סתם מתוך שכנות טובה. סתם כדי שכשניסים זאבי יגיד: “אתם רואים? זה מה שהדמוקרטיה עושה לאנשים דתיים בעיר!”, יוכלו המתונים שבין הדתיים להגיד “מה אתה רוצה? הציעו לך לשבת למשא ומתן”. רק בשם ההחלשה של כוחו של ניסים זאבי, לא יותר, זה לא שווה?

בכלל מפתיעה אותי ההתעלמות של נמרוד מהיחוד של ירושלים. כן, מדובר בעיר מיוחדת, כפי שכל עיר מיוחדת בסופו של דבר. היא מיוחדת כי יש לה רגישויות דתיות, שאין לתל אביב. התעלמות מהן, לא תעלים את הרגישויות האלה.

אני לא חושב שרק לדתיים יש רגישויות. החיים בבית משותף, הם כאלה שלהרבה צדדים יש אינטרסים, וישנן שתי דרכים ליישב אותם: מתוך שכנות טובה, או מתוך שימוש במנגנוני החוק. אם אף אחד מהצדדים לא מוכן לפתור את הבעיה מתוך שכנות טובה, על מה תתרעם כאשר מנסים לפתור את הבעיה באמצעים חוקיים? האם מנהיגי הקהילה עשו דבר מלבד לנפנף בזכותם החוקית? ומה יעשו מחר, כאשר החוק יהיה דווקא נגדם?

ולסיום, אני אעשה משהו שאני לא חושב שראוי לעשות בויכוח. לדון על הרטוריקה. נמרוד כתב: “אלא שכשהכוחות שנאבקים בדרך החיים שלך הם חזקים כאלה, כשלובי פוליטי פועל להגבלה בחוק של חופש הביטוי, כשח”כ בכיר מייחל להוצאת ההומוסקסואליות מחוץ לחוק, מול יריבים כאלה, אם אתה לא חלק מהפיתרון – אתה חלק מהבעיה. כי יריבים כאלה ירדפו אותך, כל עוד הם יכולים. לתשומת לבו של הקורא גורו יאיא.”

אני לא יודע מה היית אומר אם סוג הרטוריקה הזו היה מיושם על הפלסטינים. אם אתה רואה את האויב שלך באופן חד מימדי, ואינך רואה אותו כיחידה המורכבת מפרטים רבים בעלי דיעות מורכבות, סביר שמעשיך, בסופו של דבר, יובילו אותך לאויב יותר נחוש, ולכן יותר קשה. רטוריקה מסוג זה, היא זו שחיזקה, ומחזקת את החמאס ברשות הפלסטינית. היא זו שנותנת לגיטימציה ל”חיסול ממוקד” באמצעות פצצה של טון וחצי. הרטוריקה הזו, היא מה שמחזק את ניסים זאבי בש”ס.

אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהפתרון בנושא זה, ולו בגלל שאני מכיר בכך שאף צד לא יקום מחר ויבנה מדינה משל עצמו. מפני שאני חרד לזכויות של כל אדם, אני מציע שכנות טובה. כדי שכאשר תגיע השעה בה באמת נזדקק לזכויות, לא נגלה שהפסדנו אותם, על חשבון “או הכל או כלום”.

נ.ב.

אני, חיבבתי את נמרוד ואוסיף לחבב, גם היום. למרות שאין זה יום כתיקונו. אני נוטה שלא להסכים עם רבים מחברי, ואני לא רואה סיבה להפסיק לחבב אנשים בגלל שוני בדיעותיהם. במקרה שלי ושל נמרוד, גם אני ישראלי, יהודי, שמאלני וציוני. יש לנו ויכוח נקודתי, העוסק יותר באמצעים, ופחות במטרה.  אני מקווה שזו לא סיבה מספקת לא לחבב בנאדם, כי אחרת רשימת החברים שלי עומדת להצתמצם מאד.

* לפני שתספרו לי על עשרות הנסיונות הסמויים, שיכול להיות שהיו, אין להם שום ערך פוליטי. מה אני אעשה עם מה שמספרים לי על נסיון גישור שהיה בלי תוצאה? להפך, אילו היה כזה, ולא הייתה לו תוצאה, היה צריך להתעקש על מו”מ גלוי, כדי לחשוף את העקשנות של הצד השני.

תגובה לחברים של ג’ורג’, סתם אחד יהונתן קלינגר (סעיף 4) ועוד.

פרשיית מצעד הגאווה הוא ההדגמה הקלאסית לאפקט של הדמוקרטיה, שאני מכנה “הפוליטיקה של הזהויות”, הצד הפחות חביב עלי בדמוקרטיה. אני מניח שאני עומד לעורר כמה תגובות נזעמות, בעיקר מאנשים שאני מעריך מאד, אבל אני הטוקבקיסט. כולם כועסים עלי בכל מקרה. יש לי בעיה עם מצעד הגאווה. אני חושב שהוא מנוצל לרעה.

אני לא אלך למצעד הגאווה בירושלים. יש סיבות פראקטיות שלא ניכנס אליהן, אבל גם בלעדיהן, לא הייתי הולך, ולא הייתי ממליץ ללכת למצעד הגאווה בירושלים. אני אוסיף ואומר שאני חושב שלעשות את מצעד הגאווה בירושליים זה רעיון רע. אני לא חושב שהקהילה הגאה מרוויחה מן הסערה שהיא מחוללת. היא רק מייצרת אשליה שהיא מרוויחה.
למרות כל מה שכתבתי, לא הייתי רוצה שיהיה חוק שיגביל את זכותו של מי שרוצה לצעוד בכל מקום ציבורי שהוא, ולעשות ולהביע את דעתו כרצונו. זה כיוון שאני מאמין בחופש הביטוי, ולכן מאמין בזכותם של אנשים להביע את דעתם במרחב הציבורי. אם המרחב הציבורי הזה הוא במקרה ירושליים, והאנשים שייכים לקהילה הגאה, לא הייתי רוצה שיהיה חוק שיגביל אותם.

האם הבעתי כאן שתי עמדות סותרות? מה אני, בעד מצעד הגאווה או נגד?

לא זה ולא זה. אני חושב שזו זכותם של חברי הקהילה הגאה להביע את היותה קהילה גאה בכל דרך, ואני חושב שזה לא חכם מצד הקהילה הגאה, להביע את היותה קהילה גאה ע”י מצעד גאווה בירושליים. אני לא חושב שזכויותיהם בספק גדול יותר בירושלים מאשר בכל מקום אחר, או לכל הפחות לא היו עד המצעד הנוכחי. בנוסף, אני חושב שהתחשבות ברגשות דתיים לא תהרוג אף אחד. אבל מרגע שהקהילה החליטה שזה מה שהיא רוצה, זכותה, כמה שהיא רוצה, וכמה שזה מכעיס אותי או כל אדם אחר.
עצם זה שיש לי דעה שלילית על דעה מסויימת, או אפילו על אקט הבעת הדעה המסויימת, עדיין לא אומר שאני לא מבין מהו חופש הביטוי. ברור שחופש הביטוי לא נוצר בשביל להגן על אנשים שרוצים לדבר על פרפרים, אלא על בעלי הדיעות המכעיסות, שנראים מוזר ושאני לא מסכים איתם.

כיוון שהפער בין “מה שזכותי לעשות” לבין “מה שחכם לעשות” הוא לא פשוט, וכיוון שהפער בין “מה שאני שלא נעים לי” לבין “מה שצריך לאסור בחוק” הוא גם לא קל וברור, נוצר בדמוקרטיה תהליך, שהוא מה שאני מכנה “הפוליטיקה של הזהויות”.
לכל אדם זהויות רבות: גבר \ אישה, חילוני \ דתי, מעשן מריחואנה \ לא מעשן מריחואנה. לאותן זהויות, אין, ולא צריכה להיות, השפעה ישירה על הפתק שאני שם בקלפי, עד לאותו הרגע שזכויותיהם של בעלי הזהות שלי מאויימות. הדברים שצריכים להדריך את ההצבעה שלי, קשורים באופן שאני רוצה שהחברה שלי תתנהל. מה יקרה במרחב הציבורי, כמה חמלה אני רוצה שהחברה שלי תפגין כלפי החלש, מה העמדות שלי כלפי זכויותיהם של האזרחים והנתינים, ומהם חובותיהם למדינה. כל ההיבטים האלה אינם קשורים בשאלה מי אני. הפוליטיקה של הזהויות, מתרחשת בנקודה בה הזהות שלי מאויימת. אם מישהו היה קובע שאנשים שכינוי האינטרנט שלהם מתחיל בג’ לא יוכלו להינשא, ולכן להינות מהזכויות של אנשים נשואים, הזהות שלי כמי שכינוי האינטנרט שלו מתחיל בג’ הייתה רלוונטית יותר. הזכות הזו נלקחת לא ממני, אלה מאלה שהעדפתם המינית כוללת את בני מינם. לפיכך התחדדה הזהות המינית על פני הזהות הבלוגרית. התהליך הפוליטי הזה, בא כתחליף לתהליך בו אני רואה את השאיפות המורכבות שלי במישור הפוליטי: שיהיה שלום, שיהיה שיוויון הזדמנויות וכו’.
כיוון ששני מסלולי הפוליטיקה פתוחים לפוליטיקאי, נוצרות שתי השקפות אפשריות על הפוליטיקה:

1. כמאבק בין רעיונות, שבו נערך דיון על מראה החברה כולה, תוך הבהרת כללי המשחק.
2. כמאבק בין קבוצות של זהויות, כשכל קבוצה מנסה להשיג את המקסימום שהיא יכולה.

כיוון שאנו היינו רוצים לראות בפוליטיקה מאבק על אופי החברה, ולא על האינטרס הצר שלנו, הדרך היחידה להביא אותנו לפוליטיקה מהסוג השני, היא איום על זכויות היסוד של אחת מהזהויות שלנו. כפוליטיקאי, כמובן, שאינך יכול לפעול באופן ישיר לביטול זכויות יסוד של הקבוצה שלך, ואז להציג את עצמך כלוחם למענה. לכן הפוליטיקאי מזהה גורמים שמאיימים על הזהות של הקבוצה שלו, ודוחף אותם, לרוב ע”י ניצול של זכות, בצורה לא חכמה.

למשל, התעקשות על מצעד הגאווה בירושליים, בהתעלמות מהרגישות הדתית, היא צעד פוליטי שמטרתו לעורר את הקיצוניים שבעלי הזהות “דתי”, לפעול לפגיעה בחופש הביטוי של מי שהזהות הפוליטית שלו היא “הומוסקסואל”. למקרה הזה יש שני מנצחים ומפסיד אחד: ההנהגה של הקהילה הגאה מציגה פנים לוחמות, והופכת את האיום הדתי למוחשי יותר. בכך, מעוררת את הזהות המינית להיות יותר דומיננטית, ומצרפת תחת הנהגתה, גם מי שאינם חלק מהקהילה הגאה. ההנהגה הדתית הפכה את האיום של המופקרות החילונית למוחשי יותר, ובכך חיזקה את הזהות הדתית של מי שלא הבכרח ראו בכך זהות ראשית שלהם. המפסיד של התהליך הוא האזרח החלש פוליטית: חופש הביטוי שלו עמד שוב בסכנה.

כך הפוליטיקה של הזהויות, מייצרת את הבעיות כדי לפתור אותן, וכדי להרחיב אותן למעגלים נוספים. בצורה זו, הפוליטיקאי מקבל תמיכה על פתרון בעיה, שהוא עצמו יצר. הדרך היחידה לגבור על תהליך זה, היא מודעות.

אם מראש יוסכמו כללי המשחק בין שתי הקבוצות, סביר שהרווחים שמנסים לעשות על חשבוננו, תוך מיסמוס החברה והויכוח על דמותה, לא יוכלו לשחק תפקיד. הציבור הדתי יהיה חייב לגלות סובלנות לתרגילים של ההנהגה הגאה, כדי שהם יהיו לא אפקטיביים, והציבור ההומו לסבי יאלץ להבהיר להנהגה שהם אינם רוצים את הזכות להפריע בין שתיים לארבע, אלא את הזכות להתחתן. בסופו של דבר, שני הצדדים מחפשים אחר האושר, יותר משהם מחפשים איך להפריע לשני בחיפושיו.