הטוקבקיסט

תגובה לחנן כהן
בדיון וועדת הכלכלה של הכנסת, נשמעו ההתנגדויות לחוק 982. רימון לוי, מתאר את תגובות חברי הכנסת במילים ”OK, מה האלטרנטיבה?“. זוהי האלטרנטיבה שלי: עזבו את הנושא בשקט.

סוכר לבן, נמצא היום כמעט בכל מאכל שאנחנו קונים. הוא מזיק לשיניים, למערכת העיכול, גורם להשמנה, יש עדויות לכך שהוא גורם לדיכאון, המודעות הציבורית בנושא נמוכה (למשל, מישהו יודע מה זה סטיוויה? והנה חידה נוספת, האם דבש בתה עדיף מסוכר חום?). ועכשיו, נגיד שחברי הכנסת היו רוצה מכם אלטרנטיבות לטיפול בנושא.

הי. חכה רגע. מישהו אמר שאנחנו רוצים שהכנסת תטפל בבעיה הזו? שתחליט מה אנחנו נשים בתה שלנו? מתי בדיוק נעשתה הקפיצה הזו בין מישהו שמתלונן שמשהו לא מוצא חן בעיניו, לבין חוק בכנסת כל כך מהירה?

הרי לפני שנדון בפתרון, בואו נדון לרגע בבעיה. בניגוד לסוכר לבן, האם ישנה בעיה מוכחת בקרב ילדים שנחשפו לאלימות, הימורים ופורנוגרפיה ועוד דווקא באינטרנט? כמה אנשים אתם מכירים שלא ראו דוכן פיס לפני גיל 8? כמה לא ראו סרט אקשן רווי דם לפני גיל 12? ובוא נודה בזה, כמה חיכו עם חווית הסרט הכחול הראשון שלהם עד שהגיעו לבשלות הנפשית של גיל 18? אחרי הכל, כולנו יצאנו בסדר. נכון, לא הייתי רוצה שהילד שלי יחשף לכל מה שנחשפתי אליו. אבל לא זה מה שיפרק את החברה שלנו.

גם אם נניח לרגע שמדובר בבעיה, האם אני בהכרח רוצה שהממשלה תטפל בזה? יש לי תפיסת עולם משלי, שהייתי רוצה להנחיל לילדי. אולי תפיסת העולם שלי, מניחה שצריך ללמוד לתת אמון בילד בגיל 15, ולא 18? אולי תפיסת העולם שלי שמרנית בנוגע להימורים, אבל פתוחה בנוגע למין? אולי הזכות לפרטיות כל כך יסודית בשבילי, שאני אתקשה להסביר לו איך אני מוסר את טביעת האצבע שלי לגורם זר, בכל פעם שאני רוצה לקרוא בלוג שנחסם במקרה או לא במקרה?

בעיית האינטרנט הפרוץ לעולם, כמו בעיית הסוכר הלבן, היא בעיה קשה, מעצבנת, חבל שצריך להתמודד איתה. אבל החיים מלאים בעיות. אהבה נכזבת אינה בעיה קטנה יותר משתי אלה. בכל זאת, אודה לממשלת ישראל, אם לא תכריח את מתילדה לצאת חיים, למרות הכל. הניחו לי בביתי לעשות כרצוני, לכם יש את המרחב הציבורי לטפל בו.

אני אפילו לא בטוח שהייתי רוצה לחייב את בתי הספר ללמד את הנושא. הייתי רוצה לשלוח את ילדי לבית ספר שילמד אותו להיזהר באינטנרט, אבל על פי דרכי. בלי לעורר פחדים, תוך הסבר יותר מעמיק מ”פיטמה זה רע, ציורים של דיסני זה טוב”. הייתי רוצה להאמין שאני אמצא בית ספר כזה, ואם לא בית הספר ילמד אותו, אדאג לכך בעצמי. דמוקרטיה דורשת אחריות, והייתי רוצה את האחריות הזו בטיפול בילדי, כי איתה באה הזכות המוקנית לי לבחור את חינוך ילדי.
ומשסיימנו לטעון למה לא צריך אלטרנטיבות, אבקש להציע כמה:

1. סננו אינטרנט בגישה ציבורית. באופן כללי אני לא מבסוט מהרעיון הזה, אבל לפחות הוא לא נכנס אלי לדירה. לפחות הוא דן במה שבאמת נמצא בתחום סמכות הכנסת.

2. דאגו למניעת הסתובבות פדופילים בצ’טים. שם נמצאית הסכנה שבאינטרנט, לא באתר הבית של הלוטו.

3. במקום לסבסד סוכר לבן, וקמח לבן, סבסדו סוכר וחום וקמח מלא. אם כבר התחלתם לדאוג לבריאות הציבור, למה לא להמשיך?

הערה לעוקבים: הדיון עם נמרוד אבישר ממשיך. מבטיח מענה בקרוב.