הטוקבקיסט

תגובה לhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3536521,00.html

את ההצבעה על כך, ששינוי חוק משמורת הילדים יעשה טוב למעמד האישה, אני אשאיר לטובים ממני. אני לא חושב שיש לי מה לחדש בנושא זה. אבל טענותיה של רונית מקוממות לא רק מזווית פמיניסטית \ שוביניסטית. הן מקוממות מפני שעליהן נבנה עולם הוגן פחות.

מעשה בפופטיץ ופטוניה שהם זוג בהליכי גירושין. במהלך חייהם המשותפים, רכש הזוג טלויזיה 48 אינטש HD משוכללת. שניהם רוצים אותה. עד שינוי החוק, הילד היה באופן אוטומטי של פטוניה, ובני הזוג רבו על הטלויזיה עד צאת הנשמה. עכשיו, יוכל פופטיץ להגיד: “אם את רוצה את הטלויזיה, אני אדרוש את הילדים.” כיוון שפטוניה אינה רוצה לוותר על הילדים, תגיד לפופטיץ: “בסדר. קח את הטלויזיה. הילדים הם חיי”. לכאורה, הדגמה חיה כיצד שינוי החוק מאפשר לבעל לסחוט את האישה.

כל המעשיה הזו תקפה, כמובן, תחת ההנחה שפופטיץ הוא אבא כל כך מחורבן, שמבחינתו הילדים הם רק אמצעי מיקוח. לא משוש חייו, הדבר שנותן להם טעם בכל יום עבודה קשה במפעל הבייגלה הקרוב למקום מגוריו, אלא אמצעי נוח להשגת טלויזיה משוכללת. השימוש במונח סחיטה בהקשר זה, צריך לקומם כל אבא אוהב, וכל בן או בת שאביהם אהב.

האפליה שהייתה עד כה, העניקה לאישה ייתרון מובנה בגירושין, שאין לו שום הצדקה. הלוא פופטיץ, אם ישונה החוק, יאלץ להוכיח לבית המשפט שהוא יהיה משמורן יותר טוב. החוק החדש אינו מאפשר לו לקבל את הילדים על בסיס החיוך היפה שלו בלבד. לעומת זאת, על פי החוק הקיים, פופטיץ חסר אונים מול הדרישות של פטוניה. כשהיא אומרת “הילדים או הטלויזיה”, זה באמת אומר הילדים או הטלויזיה.

התרגיל המחשבתי שהועלה כאן אינו מושלם. אפשר לטעון, כפי שאכן טוענת רונית, שנשים הן חלשות יותר במשא ומתן לגירושין, ולכן יש לצמצם את כוחם של גברים באותו מעמד. הטענה כשלעצמה עשויה להיות נכונה, ועשויה שלא להיות נכונה. חוזק וחולשה בבית המשפט הם עניינים מאד מופשטים, שקשה לכמת אותם. אם נמדוד את הכוח בבית המשפט, לפי השאלה מי מהצדדים מעביר תשלומים שוטפים מבין הצדדים לבן הזוג ממנו התגרש, קל לטעון שדווקא הגברים הם חלשים יותר. אם נמדוד את החוזק, לפי ערכו של הרכוש שנשאר לאחר הגירושין, בניחוש פרוע אני אגיד שהגבר יוצא החזק. חוזק וחולשה אינם מוחלטים, בוודאי בסיטואציה מורכבת כמו גירושין, ואפשר שמישהו יהיה חזק בנקודה אחת, וחלש באחרת.
אבל לצורך הדיון, נניח לרגע שהטענה שנשים חלשות יותר במשא ומתן לגירושין היא נכונה (ואני אכן מאמין שהיא נכונה). הפתרון המוצע בחוק משמורת הילדים, הוא הגרוע שבפתרונות: הוא פותר בעיה שממילא לא הייתה קיימת. ברוב המוחלט של המקרים, גם אלה שהחוק לא קבע לגביהם (כלומר ילדים מעל גיל שש, ללא אחים מתחת לגיל שש), הילד נמסר לחזקת האישה. סביר ששינוי החוק יפתח לבית המשפט שיקול דעת נרחב יותר, אבל ספק רב אם ישנה את המצב הקיים, כך שיותר אבות יוכרו כמשמורנים מאמהות. יש בהחלט לחזק את מעמדן של נשים במשפטי גירושין. אבל הפתרונות מצויים בדיני רכוש מסודרים יותר, בהעלאה לסדר היום של חוזים לפני נישואין ובעיקר בביטול מעמדם של בתי הדין הרבניים (המתחיל בהכרה בנישואין אזרחיים).
למעשה, מציעה כאן רונית, היפוכה של אפליה מתקנת, בשם האפליה המתקנת. כדי שמעמדן של נשים לא יורע בהיבטים אחרים, היא דורשת אפליה, דווקא היכן שממילא הנשים זוכות לייתרון. באותה המידה יכלה לדרוש בחוק שאימאם יהיה תמיד ערבי, מתוך טענה שגם ככה המצב של הערבים בשוק העבודה גרוע, אז שלא יקחו להם גם את אפשרות התעסוקה הזו. זה נכון, אבל זה לא ממש משפר את המצב הנוכחי.
טענה אחרונה שאתייחס אליה, לא הועלתה בכתבה, אלא ע”י אחי הטוקבקיסטים. אחד מהייתרונות של החוק הישן, היה האופן בו נחסך מהילדים היכוח על החזקה. אני לא בטוח שזה אכן מה שקרה, אבל הפתרון המוצע בחוק, הוא אקראי לחלוטין. אם המטרה היא למנוע דיון ארוך על מצבם של הילדים, יכולנו לפתור את אותה הבעיה, בכך שהיינו קובעים שהאבא יהיה המשמורן, או שמי שיוצא בהגרלת אבן נייר ומספריים הוא המשמורן, או המנצח הטוב מבין השניים על תזמורת צה”ל. כמובן שניתן, וצריך, לפתור את זה באמצעים חותכים וחכמים יותר. למשל לקבוע שהמשמורן הוא זה שנשאר בדירה (וחוסך לילד טלטלה של מעבר דירה, בנוסף לגירושין). אולי זה שעובד פחות שעות מבין בני הזוג (כלומר זה שיוכל לתת לילד שעות פנאי רבות יותר). אולי על פי החלטת פסיכולוג או עובד סוציאלי שימונה ע”י בית המשפט. הגיוני בהחלט לקבוע אמצעי הכרעה מהיר ככל הניתן בחוק. אבל הקביעה האוטומטית של החזקה, לפי החבילה שבין הרגליים, בוודאי אינה קשורה בטובת הילד, ובסופו של דבר, היא גם אינה טובת האישה.

הטיעונים שמעלה רונית, היו צריכים לקומם כל אדם שהשיוויון בין המינים יקר לו. הנה החוק הישראלי קובע מפורשות שמקומה של אישה בבית עם הילדים. באה הממשלה לתקן את המעוות. תגובתה של רונית היא שהשינוי לא טוב, כי גברים עשויים להשתמש במשמורת כאמצעי סחיטה. לא צריך לחשוב יותר משני צעדים קדימה, כדי להסיק מה שמסתתר מאחורי טיעון זה. צעד אחד - שגברים אינם באמת רוצים לגדל ילדים. צעד קדימה נוסף היא הטענה שנשים מוכשרות יותר לגידול הילדים. כלומר מה שמציעה רונית הוא בדיוק הסדר הישן: נשים יושבות בבית ומגדלות את הילדים, והגברים עובדים ומפרנסים את המשפחה. אבל אם להודות על האמת, אני לא חושב שמה שרונית מבקשת. רונית היא פמיניסטית במובן של “אם זה טוב לנשים, אז זה טוב”. פמיניזם, בעולם של ימנו, פותח לגברים דלתות, לא פחות מאשר לנשים. הוא הופך את העולם למקום בו גם נשים, וגם גברים יכולים להגשים את עצמם יותר טוב. הפמיניזם של רונית הוא לא יותר מאשר סקטוריאליות פשוטה, שאינה רואה יותר מאשר צעד אחד קדימה. אנחנו, הפמינסטים האמיתיים, יודעים למצות את תפיסת העולם הזו טוב יותר.