יום העצמאות הוא חג חביב עלי. נכון, אני לא אוכל בשר, מה שטיפה מעיב על החגיגות, אבל זיקוקים זה תמיד נחמד, המוני ישראל רוקדים הורה זה עוד יותר נחמד וגם המשפחה נפגשת. טוב שאני שמח, כי השנה מדינת ישראל החליטה להוסיף על כך איום מאסר.

אני לא אוכל לשמוח השנה.

צודק מי שמדבר על עתידה של מדינת ישראל וההתישבות הציונית. צודק גם זה שמדבר על חופש הביטוי, אבל אני, אגואיסט שכמוני, מעניין אותי רק דבר אחד: שלא יחרצו על פני חיוך כפוי. אני לא רוצה לשמוח תחת איום מאסר שלוש שנים. מכל הלב אני שמח שהמדינה שלי פה, ואני חי בה. האם גם השכן שלי חייב לשמוח? מה תהיה שווה השימחה של שנינו, אם היא תחת שוט?

למרות כל מה שכתבתי בפוסט הקודם רק עיוור יכול להגיד שהערבים לא שילמו מחיר על הקמת מדינת היהודים. אני לא רוצה לשכוח את העוול, גם כשאני חוגג. אחרת אני לא חוגג את הקמת מדינת ישראל. אני חוגג אירוע דמיוני, שלא עשה עוול לאף אחד, ורק טוב לכולם. מדינת ישראל היא צדק גדול ועוול גדול. זו המציאות. ישראל ביתנו לא יכולה להוציא אותה מחוץ לחוק.

לקריאה נוספת, על ההשוואה בין איסור הכחשת השואה והנכבה. אני חושש שדובי לא ציין הבדל מאד משמעותי: הכחשת השואה היא שקר. ציון הנכבה הוא, בגדול, אמת. אולי חד צדדית, אולי נוטה להגזמות במקומות מסויימים, אבל בכל זאת - אמת.