הטוקבקיסט

תגובה לשמאל talk
בעל הבלוג שלח הזמנה לתומכים במלחמה/ בהתנחלויות/ במבצעים צבאיים / בטרנספר/ באיסור מצעד הגאווה - שכנעו אותי שזה מוצדק! אני, אומנם מסכים עם בעל הבלוג על כל הדברים, אבל רציתי לנצל את הבמה כדי להבהיר מה אני חושב משמעות התמיכה, במקרה זה, במצעד הגאווה. הטיעון שלי מופיע במלואו בקישור, אבל הוא נע סביב הטענה שאם מוסרי לאפשר את מצעד הגאווה, מוסרי לאפשר תפילה בהר הבית. אני ממליץ לחפש לפני קריאת התגובה של שמאל talk את התגובה שלי, כדי להבין את השיח שמתחולל בין שנינו. לאחר מכן לקרוא את תגובתו, ובסוף - את התגובה הנוכחית שלי (אני שוב מדבר לעצמי. בפעם הבאה יאשפזו אותי).

תגובה מתחילה כאן:

אחד מהדברים שמעצבנים אותי בשמאל, אליו אני משתייך, היא המונופול שמשוייך לבית המשפט על הצדק. אני יכול להתחיל למנות כמה שרצים בית המשפט הכשיר במדינת ישראל, אבל “רשימת קניות” זה לא העניין כאן.
העניין הוא אופי הויכוח: אתה העלית דיון בנושא הצדק, לא בנושא הדין. אתה לא מתווכח האם צעד חסימת מצעד הגאווה היא צעד חוקי, אלא אם היא צעד מוסרי. אני טוען שאם אתה תומך במצעד הגאווה מוסרית, עליך לתמוך מוסרית בזכותם של היהודים להתפלל בהר הבית, ולא להתנגד לכך מטעמים פרקטיים. עצם העובדה שבית המשפט העליון חשב אחרת, זה לא אומר שהוא החליט החלטה מוסרית.ואם פתאום יצאנו מהדיון המוסרי לזה המשפטי, יורשה לי לשאול “מה עניין שמיטה להר סיני?”
אבל נניח שאתה צודק, כשאתה טוען שהאופן בו המשטרה מונעת את חופש הביטוי של המתפללים בהר הבית, הוא לגיטימי. האם לא היית מתלונן שהמשטרה מועלת בתפקידה, לו הייתה קובעת שמצעד הגאווה במרכז ירושליים, יכול לעורר התנגשויות אלימות ויש לבטלו? ואם אתה מקבל זאת, האם לא קבעת למעשה כלל, שמוטב לנהוג באלימות, אם רצונך להגביל את חופש הביטוי של האחר?
הטענה האחרונה שלך, אליה אני אתייחס, היא הקביעה שמניעת התפילה בהר הבית איננה קשורה לאלימות הפלסטינים, אלא לתקנות שלא נקבעו עד הסוף. יש כאן התעלמות, נראית לי מכוונת, מהשאלה מדוע נקבעו התקנות האלה? אני מעלה בדעתי שתי תשובות. האחת, שהן נקבעו כדי להימנע מאלימות. אופציה שניה: שהן נקבעו כי מדינת ישראל רואה בהתחשבות בצרכים הדתיים במקומות הקדושים, ערך העולה על חופש הביטוי.
מבחינתי יש לך 3 אופציות לתשובה לטענה זו. אחת: שתקבל את העובדה שהתקנות נקבעו כדי למנוע אלימות, ואז תיאלץ להתמודד עם הטענה שמדינת ישראל רואה לנכון להגביל את חופש הביטוי בשם האלימות. השניה, שתקבל את הטענה שחופש הביטוי חשוב פחות מפגיעה ברגשות הדתיים, ואז אני שואל מדוע רגשותיו של יוסף ממאה שערים, חשובים פחות מרגשותיו של השייך מוסא?  השלישית שתעלה סיבה מוסרית אחרת, שלא העליתי כאן, מדוע התקנות חוקקו. ושוב, אני רוצה להזכיר לך שלא החוק במדינת ישראל הוא הנושא עליו אנחנו דנים, אלא מדוע מוסרי למנוע תפילה בהר הבית, בשם אי פגיעה ברגשות דתיים, ולא מוסרי לעשות זאת כאשר בעלי נטיות הומוסקסואליות רוצים לעשות זאת בבירה?
נ.ב.
אני אבקש ממך להימנע מטענות שאני (וראוי שבכלל תאמץ כלל זה כלפי כולם) נפלתי קורבן לדמגוגיה תקשורתית. אני לא אוהב את הטיעון הזה, אפילו אם הוא נכון, מכמה סיבות:

1. כי הוא טיעון שלא קשור לויכוח. בין אם מדובר בדמגוגיה תיקשורתית, ובין אם לא, עדיין אתה יכול להעלות טענות בעד ונגד, וכלי ההגיון עדיין תקפים כאן.
2. התקשורת איננה גוף מונוליטי. אם תגיד לי שמדובר בדמגוגיה של עיתונאי זה או אחר, ניחא. אם אתה טוען שהתקשורת נגדך, זה הופך אותך ל”אתה נגד העולם”, ולא בדיוק מראה על נכונות לדיון פתוח, שבו אתה מזמין את עצמך לשנות דעה אם צריך.
3. אתה בעל בלוג. אתה התקשורת. אומנם בקטנה ובמדינה נידחת, אבל בכל זאת אל תשכח שאתה התקשורת, ואתה תמיד בעדך.
בידידות

יאיא