הטוקבקיסט

תגובה לחברים של ג’ורג’, סתם אחד יהונתן קלינגר (סעיף 4) ועוד.

פרשיית מצעד הגאווה הוא ההדגמה הקלאסית לאפקט של הדמוקרטיה, שאני מכנה “הפוליטיקה של הזהויות”, הצד הפחות חביב עלי בדמוקרטיה. אני מניח שאני עומד לעורר כמה תגובות נזעמות, בעיקר מאנשים שאני מעריך מאד, אבל אני הטוקבקיסט. כולם כועסים עלי בכל מקרה. יש לי בעיה עם מצעד הגאווה. אני חושב שהוא מנוצל לרעה.

אני לא אלך למצעד הגאווה בירושלים. יש סיבות פראקטיות שלא ניכנס אליהן, אבל גם בלעדיהן, לא הייתי הולך, ולא הייתי ממליץ ללכת למצעד הגאווה בירושלים. אני אוסיף ואומר שאני חושב שלעשות את מצעד הגאווה בירושליים זה רעיון רע. אני לא חושב שהקהילה הגאה מרוויחה מן הסערה שהיא מחוללת. היא רק מייצרת אשליה שהיא מרוויחה.
למרות כל מה שכתבתי, לא הייתי רוצה שיהיה חוק שיגביל את זכותו של מי שרוצה לצעוד בכל מקום ציבורי שהוא, ולעשות ולהביע את דעתו כרצונו. זה כיוון שאני מאמין בחופש הביטוי, ולכן מאמין בזכותם של אנשים להביע את דעתם במרחב הציבורי. אם המרחב הציבורי הזה הוא במקרה ירושליים, והאנשים שייכים לקהילה הגאה, לא הייתי רוצה שיהיה חוק שיגביל אותם.

האם הבעתי כאן שתי עמדות סותרות? מה אני, בעד מצעד הגאווה או נגד?

לא זה ולא זה. אני חושב שזו זכותם של חברי הקהילה הגאה להביע את היותה קהילה גאה בכל דרך, ואני חושב שזה לא חכם מצד הקהילה הגאה, להביע את היותה קהילה גאה ע”י מצעד גאווה בירושליים. אני לא חושב שזכויותיהם בספק גדול יותר בירושלים מאשר בכל מקום אחר, או לכל הפחות לא היו עד המצעד הנוכחי. בנוסף, אני חושב שהתחשבות ברגשות דתיים לא תהרוג אף אחד. אבל מרגע שהקהילה החליטה שזה מה שהיא רוצה, זכותה, כמה שהיא רוצה, וכמה שזה מכעיס אותי או כל אדם אחר.
עצם זה שיש לי דעה שלילית על דעה מסויימת, או אפילו על אקט הבעת הדעה המסויימת, עדיין לא אומר שאני לא מבין מהו חופש הביטוי. ברור שחופש הביטוי לא נוצר בשביל להגן על אנשים שרוצים לדבר על פרפרים, אלא על בעלי הדיעות המכעיסות, שנראים מוזר ושאני לא מסכים איתם.

כיוון שהפער בין “מה שזכותי לעשות” לבין “מה שחכם לעשות” הוא לא פשוט, וכיוון שהפער בין “מה שאני שלא נעים לי” לבין “מה שצריך לאסור בחוק” הוא גם לא קל וברור, נוצר בדמוקרטיה תהליך, שהוא מה שאני מכנה “הפוליטיקה של הזהויות”.
לכל אדם זהויות רבות: גבר \ אישה, חילוני \ דתי, מעשן מריחואנה \ לא מעשן מריחואנה. לאותן זהויות, אין, ולא צריכה להיות, השפעה ישירה על הפתק שאני שם בקלפי, עד לאותו הרגע שזכויותיהם של בעלי הזהות שלי מאויימות. הדברים שצריכים להדריך את ההצבעה שלי, קשורים באופן שאני רוצה שהחברה שלי תתנהל. מה יקרה במרחב הציבורי, כמה חמלה אני רוצה שהחברה שלי תפגין כלפי החלש, מה העמדות שלי כלפי זכויותיהם של האזרחים והנתינים, ומהם חובותיהם למדינה. כל ההיבטים האלה אינם קשורים בשאלה מי אני. הפוליטיקה של הזהויות, מתרחשת בנקודה בה הזהות שלי מאויימת. אם מישהו היה קובע שאנשים שכינוי האינטרנט שלהם מתחיל בג’ לא יוכלו להינשא, ולכן להינות מהזכויות של אנשים נשואים, הזהות שלי כמי שכינוי האינטנרט שלו מתחיל בג’ הייתה רלוונטית יותר. הזכות הזו נלקחת לא ממני, אלה מאלה שהעדפתם המינית כוללת את בני מינם. לפיכך התחדדה הזהות המינית על פני הזהות הבלוגרית. התהליך הפוליטי הזה, בא כתחליף לתהליך בו אני רואה את השאיפות המורכבות שלי במישור הפוליטי: שיהיה שלום, שיהיה שיוויון הזדמנויות וכו’.
כיוון ששני מסלולי הפוליטיקה פתוחים לפוליטיקאי, נוצרות שתי השקפות אפשריות על הפוליטיקה:

1. כמאבק בין רעיונות, שבו נערך דיון על מראה החברה כולה, תוך הבהרת כללי המשחק.
2. כמאבק בין קבוצות של זהויות, כשכל קבוצה מנסה להשיג את המקסימום שהיא יכולה.

כיוון שאנו היינו רוצים לראות בפוליטיקה מאבק על אופי החברה, ולא על האינטרס הצר שלנו, הדרך היחידה להביא אותנו לפוליטיקה מהסוג השני, היא איום על זכויות היסוד של אחת מהזהויות שלנו. כפוליטיקאי, כמובן, שאינך יכול לפעול באופן ישיר לביטול זכויות יסוד של הקבוצה שלך, ואז להציג את עצמך כלוחם למענה. לכן הפוליטיקאי מזהה גורמים שמאיימים על הזהות של הקבוצה שלו, ודוחף אותם, לרוב ע”י ניצול של זכות, בצורה לא חכמה.

למשל, התעקשות על מצעד הגאווה בירושליים, בהתעלמות מהרגישות הדתית, היא צעד פוליטי שמטרתו לעורר את הקיצוניים שבעלי הזהות “דתי”, לפעול לפגיעה בחופש הביטוי של מי שהזהות הפוליטית שלו היא “הומוסקסואל”. למקרה הזה יש שני מנצחים ומפסיד אחד: ההנהגה של הקהילה הגאה מציגה פנים לוחמות, והופכת את האיום הדתי למוחשי יותר. בכך, מעוררת את הזהות המינית להיות יותר דומיננטית, ומצרפת תחת הנהגתה, גם מי שאינם חלק מהקהילה הגאה. ההנהגה הדתית הפכה את האיום של המופקרות החילונית למוחשי יותר, ובכך חיזקה את הזהות הדתית של מי שלא הבכרח ראו בכך זהות ראשית שלהם. המפסיד של התהליך הוא האזרח החלש פוליטית: חופש הביטוי שלו עמד שוב בסכנה.

כך הפוליטיקה של הזהויות, מייצרת את הבעיות כדי לפתור אותן, וכדי להרחיב אותן למעגלים נוספים. בצורה זו, הפוליטיקאי מקבל תמיכה על פתרון בעיה, שהוא עצמו יצר. הדרך היחידה לגבור על תהליך זה, היא מודעות.

אם מראש יוסכמו כללי המשחק בין שתי הקבוצות, סביר שהרווחים שמנסים לעשות על חשבוננו, תוך מיסמוס החברה והויכוח על דמותה, לא יוכלו לשחק תפקיד. הציבור הדתי יהיה חייב לגלות סובלנות לתרגילים של ההנהגה הגאה, כדי שהם יהיו לא אפקטיביים, והציבור ההומו לסבי יאלץ להבהיר להנהגה שהם אינם רוצים את הזכות להפריע בין שתיים לארבע, אלא את הזכות להתחתן. בסופו של דבר, שני הצדדים מחפשים אחר האושר, יותר משהם מחפשים איך להפריע לשני בחיפושיו.