הטוקבקיסט

תגובה לנמרוד אבישר

הפוסט של נמרוד, הוא תגובה לפוסט שלי, אמליץ על קריאה של הדיון בסדר זה. התגובה תתיחס ישירות לדברים בתוך הטקסט של אבישר, והטענות שלו כלפי האופן בו הצגתי את הדברים.

הבעיה הראשונה שנמרוד מעלה עם הטענה שלי, היא לגבי הטיעון ש”הקהילה אינה מרוויחה מהסערה שהיא מחוללת” והשוואה של ההיבט הרטורי של טענה זו להאשמת נאנסת בכך שהיא נאנסה. אומר נמרוד ואינו מוסיף. כמובן שיש הבדלים רבים, אבל אני אצביע דווקא על דמיון מסויים: אם אנחנו לא מאשימים נאנסת בכך שהיא נאנסה, וודאי איננו מאשימים ילד בכך שמבוגר פגע בו. אבל אנחנו עדיין מסבירים לו על כללי הזהירות לגבי זרים ברחוב. עדיין אנחנו אומרים לו שבצ’טים לא יחשוף פרטים אישיים. במילים אחרות, אנחנו מכירים בכך שהילד הוא הקורבן במקרה כזה, אבל במקביל אנחנו מודעים לכך שישנם צעדים שניתן לנקוט כמשנה זהירות.

האשמה אינה רלוונטית לדיון. השאלה היא מהו המעשה החכם. זה שמביא יותר תועלת. אם אני אנסה להבין במילה או שתיים את הויכוח ביני לבין נמרוד, הרי בעוד ששנינו מסכימים שמדובר בזכותם של הצועדים לצעוד, יש לנו ויכוח בנוגע לתועלת הספציפית ממצעד הגאווה הנוכחי.

כרגע, כיוון שאלוהים קורא ללבות, ואני לא, אני אצא מנקודת הנחה שמארגני המצעד לא כיוונו להכעיס. האם עצם העובדה שהיוזמה לא נועדה להכעיס, משנה את התוצאה שלה? התוצאה היא שהמצעד עורר כעס, בין אם היה מכוון, תופעת לוואי שנלקחה בחשבון או הגיעה כהפתעה גמורה. התוצאה היא שההנהגה של המצעד, הצטיירה כיותר נחושה, ופחות מוכנה לויתורים, ולכן כיותר חזקה, בין אם זו הייתה כוונתה או לא. התוצאה היא שניסים זאב, שצויין בתגובה של נמרוד, יכול היה ביתר קלות להלך אימים על הציבור שלו. התוצאה היא שמעמדה של ש”ס מתחזק, בקרב אלה שסתם לא מרגישים בנוח עם המצעד, ושהקולות הקיצונים בתוך ש”ס מתחזקים אף הם. לי יש נטיה להניח תמיד, שמי שעושה אקט פוליטי יודע מה הוא עושה. אבל גם דבילים שלא יודעים מה הם עושים לא הייתי רוצה בהנהגה שלי.

היבט נוסף, הוא הטענה שאם מקבלים את מה שאני כתבתי, יש לקבל את הטענה שכל הפגנה נעשית כדי להכעיס. אני לא בטוח שההקבלה בין הפגנות מול הגדר שמתרחשות בבילעין, או נגד התנחלויות המתרחשות למול התנחלויות תקפה כאן. במקרים שציינת למקום עצמו יש משמעות בהפגנה. המשמעות של ההפגנה דווקא בירושלים, יכולה להיות כפי שציינת שמדובר בהפגנה של הקהיליה המקומית. באופן מעניין גם אני יודע עליה, למרות שאינני גר בירושלים, או מגיע אליה לעיתים תכופות. גם לא מהתקשורת, אגב. אני יודע עליה כיוון שאני מנוי על רשימת תפוצה העוסקת בנושא הקהילה, שהזמינה אותי להשתתף, על אף שציינתי בפירוש שאני גר ברעננה.

אבל גם אם נניח שמדובר בהפגנה של הקהיליה המקומית, האם היה נסיון גלוי* ליזום משא ומתן, כדי לראות מהם ההיבטים המפריעים לדתיים בעיר? לא מתוך ויתור על זכות. סתם מתוך שכנות טובה. סתם כדי שכשניסים זאבי יגיד: “אתם רואים? זה מה שהדמוקרטיה עושה לאנשים דתיים בעיר!”, יוכלו המתונים שבין הדתיים להגיד “מה אתה רוצה? הציעו לך לשבת למשא ומתן”. רק בשם ההחלשה של כוחו של ניסים זאבי, לא יותר, זה לא שווה?

בכלל מפתיעה אותי ההתעלמות של נמרוד מהיחוד של ירושלים. כן, מדובר בעיר מיוחדת, כפי שכל עיר מיוחדת בסופו של דבר. היא מיוחדת כי יש לה רגישויות דתיות, שאין לתל אביב. התעלמות מהן, לא תעלים את הרגישויות האלה.

אני לא חושב שרק לדתיים יש רגישויות. החיים בבית משותף, הם כאלה שלהרבה צדדים יש אינטרסים, וישנן שתי דרכים ליישב אותם: מתוך שכנות טובה, או מתוך שימוש במנגנוני החוק. אם אף אחד מהצדדים לא מוכן לפתור את הבעיה מתוך שכנות טובה, על מה תתרעם כאשר מנסים לפתור את הבעיה באמצעים חוקיים? האם מנהיגי הקהילה עשו דבר מלבד לנפנף בזכותם החוקית? ומה יעשו מחר, כאשר החוק יהיה דווקא נגדם?

ולסיום, אני אעשה משהו שאני לא חושב שראוי לעשות בויכוח. לדון על הרטוריקה. נמרוד כתב: “אלא שכשהכוחות שנאבקים בדרך החיים שלך הם חזקים כאלה, כשלובי פוליטי פועל להגבלה בחוק של חופש הביטוי, כשח”כ בכיר מייחל להוצאת ההומוסקסואליות מחוץ לחוק, מול יריבים כאלה, אם אתה לא חלק מהפיתרון – אתה חלק מהבעיה. כי יריבים כאלה ירדפו אותך, כל עוד הם יכולים. לתשומת לבו של הקורא גורו יאיא.”

אני לא יודע מה היית אומר אם סוג הרטוריקה הזו היה מיושם על הפלסטינים. אם אתה רואה את האויב שלך באופן חד מימדי, ואינך רואה אותו כיחידה המורכבת מפרטים רבים בעלי דיעות מורכבות, סביר שמעשיך, בסופו של דבר, יובילו אותך לאויב יותר נחוש, ולכן יותר קשה. רטוריקה מסוג זה, היא זו שחיזקה, ומחזקת את החמאס ברשות הפלסטינית. היא זו שנותנת לגיטימציה ל”חיסול ממוקד” באמצעות פצצה של טון וחצי. הרטוריקה הזו, היא מה שמחזק את ניסים זאבי בש”ס.

אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהפתרון בנושא זה, ולו בגלל שאני מכיר בכך שאף צד לא יקום מחר ויבנה מדינה משל עצמו. מפני שאני חרד לזכויות של כל אדם, אני מציע שכנות טובה. כדי שכאשר תגיע השעה בה באמת נזדקק לזכויות, לא נגלה שהפסדנו אותם, על חשבון “או הכל או כלום”.

נ.ב.

אני, חיבבתי את נמרוד ואוסיף לחבב, גם היום. למרות שאין זה יום כתיקונו. אני נוטה שלא להסכים עם רבים מחברי, ואני לא רואה סיבה להפסיק לחבב אנשים בגלל שוני בדיעותיהם. במקרה שלי ושל נמרוד, גם אני ישראלי, יהודי, שמאלני וציוני. יש לנו ויכוח נקודתי, העוסק יותר באמצעים, ופחות במטרה.  אני מקווה שזו לא סיבה מספקת לא לחבב בנאדם, כי אחרת רשימת החברים שלי עומדת להצתמצם מאד.

* לפני שתספרו לי על עשרות הנסיונות הסמויים, שיכול להיות שהיו, אין להם שום ערך פוליטי. מה אני אעשה עם מה שמספרים לי על נסיון גישור שהיה בלי תוצאה? להפך, אילו היה כזה, ולא הייתה לו תוצאה, היה צריך להתעקש על מו”מ גלוי, כדי לחשוף את העקשנות של הצד השני.