הטוקבקיסט

תגובה לhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3536521,00.html

את ההצבעה על כך, ששינוי חוק משמורת הילדים יעשה טוב למעמד האישה, אני אשאיר לטובים ממני. אני לא חושב שיש לי מה לחדש בנושא זה. אבל טענותיה של רונית מקוממות לא רק מזווית פמיניסטית \ שוביניסטית. הן מקוממות מפני שעליהן נבנה עולם הוגן פחות.

מעשה בפופטיץ ופטוניה שהם זוג בהליכי גירושין. במהלך חייהם המשותפים, רכש הזוג טלויזיה 48 אינטש HD משוכללת. שניהם רוצים אותה. עד שינוי החוק, הילד היה באופן אוטומטי של פטוניה, ובני הזוג רבו על הטלויזיה עד צאת הנשמה. עכשיו, יוכל פופטיץ להגיד: “אם את רוצה את הטלויזיה, אני אדרוש את הילדים.” כיוון שפטוניה אינה רוצה לוותר על הילדים, תגיד לפופטיץ: “בסדר. קח את הטלויזיה. הילדים הם חיי”. לכאורה, הדגמה חיה כיצד שינוי החוק מאפשר לבעל לסחוט את האישה.

כל המעשיה הזו תקפה, כמובן, תחת ההנחה שפופטיץ הוא אבא כל כך מחורבן, שמבחינתו הילדים הם רק אמצעי מיקוח. לא משוש חייו, הדבר שנותן להם טעם בכל יום עבודה קשה במפעל הבייגלה הקרוב למקום מגוריו, אלא אמצעי נוח להשגת טלויזיה משוכללת. השימוש במונח סחיטה בהקשר זה, צריך לקומם כל אבא אוהב, וכל בן או בת שאביהם אהב.

האפליה שהייתה עד כה, העניקה לאישה ייתרון מובנה בגירושין, שאין לו שום הצדקה. הלוא פופטיץ, אם ישונה החוק, יאלץ להוכיח לבית המשפט שהוא יהיה משמורן יותר טוב. החוק החדש אינו מאפשר לו לקבל את הילדים על בסיס החיוך היפה שלו בלבד. לעומת זאת, על פי החוק הקיים, פופטיץ חסר אונים מול הדרישות של פטוניה. כשהיא אומרת “הילדים או הטלויזיה”, זה באמת אומר הילדים או הטלויזיה.

התרגיל המחשבתי שהועלה כאן אינו מושלם. אפשר לטעון, כפי שאכן טוענת רונית, שנשים הן חלשות יותר במשא ומתן לגירושין, ולכן יש לצמצם את כוחם של גברים באותו מעמד. הטענה כשלעצמה עשויה להיות נכונה, ועשויה שלא להיות נכונה. חוזק וחולשה בבית המשפט הם עניינים מאד מופשטים, שקשה לכמת אותם. אם נמדוד את הכוח בבית המשפט, לפי השאלה מי מהצדדים מעביר תשלומים שוטפים מבין הצדדים לבן הזוג ממנו התגרש, קל לטעון שדווקא הגברים הם חלשים יותר. אם נמדוד את החוזק, לפי ערכו של הרכוש שנשאר לאחר הגירושין, בניחוש פרוע אני אגיד שהגבר יוצא החזק. חוזק וחולשה אינם מוחלטים, בוודאי בסיטואציה מורכבת כמו גירושין, ואפשר שמישהו יהיה חזק בנקודה אחת, וחלש באחרת.
אבל לצורך הדיון, נניח לרגע שהטענה שנשים חלשות יותר במשא ומתן לגירושין היא נכונה (ואני אכן מאמין שהיא נכונה). הפתרון המוצע בחוק משמורת הילדים, הוא הגרוע שבפתרונות: הוא פותר בעיה שממילא לא הייתה קיימת. ברוב המוחלט של המקרים, גם אלה שהחוק לא קבע לגביהם (כלומר ילדים מעל גיל שש, ללא אחים מתחת לגיל שש), הילד נמסר לחזקת האישה. סביר ששינוי החוק יפתח לבית המשפט שיקול דעת נרחב יותר, אבל ספק רב אם ישנה את המצב הקיים, כך שיותר אבות יוכרו כמשמורנים מאמהות. יש בהחלט לחזק את מעמדן של נשים במשפטי גירושין. אבל הפתרונות מצויים בדיני רכוש מסודרים יותר, בהעלאה לסדר היום של חוזים לפני נישואין ובעיקר בביטול מעמדם של בתי הדין הרבניים (המתחיל בהכרה בנישואין אזרחיים).
למעשה, מציעה כאן רונית, היפוכה של אפליה מתקנת, בשם האפליה המתקנת. כדי שמעמדן של נשים לא יורע בהיבטים אחרים, היא דורשת אפליה, דווקא היכן שממילא הנשים זוכות לייתרון. באותה המידה יכלה לדרוש בחוק שאימאם יהיה תמיד ערבי, מתוך טענה שגם ככה המצב של הערבים בשוק העבודה גרוע, אז שלא יקחו להם גם את אפשרות התעסוקה הזו. זה נכון, אבל זה לא ממש משפר את המצב הנוכחי.
טענה אחרונה שאתייחס אליה, לא הועלתה בכתבה, אלא ע”י אחי הטוקבקיסטים. אחד מהייתרונות של החוק הישן, היה האופן בו נחסך מהילדים היכוח על החזקה. אני לא בטוח שזה אכן מה שקרה, אבל הפתרון המוצע בחוק, הוא אקראי לחלוטין. אם המטרה היא למנוע דיון ארוך על מצבם של הילדים, יכולנו לפתור את אותה הבעיה, בכך שהיינו קובעים שהאבא יהיה המשמורן, או שמי שיוצא בהגרלת אבן נייר ומספריים הוא המשמורן, או המנצח הטוב מבין השניים על תזמורת צה”ל. כמובן שניתן, וצריך, לפתור את זה באמצעים חותכים וחכמים יותר. למשל לקבוע שהמשמורן הוא זה שנשאר בדירה (וחוסך לילד טלטלה של מעבר דירה, בנוסף לגירושין). אולי זה שעובד פחות שעות מבין בני הזוג (כלומר זה שיוכל לתת לילד שעות פנאי רבות יותר). אולי על פי החלטת פסיכולוג או עובד סוציאלי שימונה ע”י בית המשפט. הגיוני בהחלט לקבוע אמצעי הכרעה מהיר ככל הניתן בחוק. אבל הקביעה האוטומטית של החזקה, לפי החבילה שבין הרגליים, בוודאי אינה קשורה בטובת הילד, ובסופו של דבר, היא גם אינה טובת האישה.

הטיעונים שמעלה רונית, היו צריכים לקומם כל אדם שהשיוויון בין המינים יקר לו. הנה החוק הישראלי קובע מפורשות שמקומה של אישה בבית עם הילדים. באה הממשלה לתקן את המעוות. תגובתה של רונית היא שהשינוי לא טוב, כי גברים עשויים להשתמש במשמורת כאמצעי סחיטה. לא צריך לחשוב יותר משני צעדים קדימה, כדי להסיק מה שמסתתר מאחורי טיעון זה. צעד אחד - שגברים אינם באמת רוצים לגדל ילדים. צעד קדימה נוסף היא הטענה שנשים מוכשרות יותר לגידול הילדים. כלומר מה שמציעה רונית הוא בדיוק הסדר הישן: נשים יושבות בבית ומגדלות את הילדים, והגברים עובדים ומפרנסים את המשפחה. אבל אם להודות על האמת, אני לא חושב שמה שרונית מבקשת. רונית היא פמיניסטית במובן של “אם זה טוב לנשים, אז זה טוב”. פמיניזם, בעולם של ימנו, פותח לגברים דלתות, לא פחות מאשר לנשים. הוא הופך את העולם למקום בו גם נשים, וגם גברים יכולים להגשים את עצמם יותר טוב. הפמיניזם של רונית הוא לא יותר מאשר סקטוריאליות פשוטה, שאינה רואה יותר מאשר צעד אחד קדימה. אנחנו, הפמינסטים האמיתיים, יודעים למצות את תפיסת העולם הזו טוב יותר.

לראשונה אני מפרסם כאן תגובה לאירוע ולא לפוסט ברשת. ההודעה נשלחה לשרה יולי תמיר, וגם לאתר
עבודה שחורה המפרסם פניות של אזרחים לשרים וחברי הכנסת ממפלגת העבודה. אולי יפורסם ואולי לא.
לכבוד השרה יולי תמיר, שלום רב.
אני כותב אליך במסגרת האתר עבודה שחורה, עקב היוזמה להכניס את אירועי הנכבה לספרי הלימוד הערבים. לעיתים קרובות אנו בשמאל, מייחסים לימין גזענות חשוכה. לפיכך, מוטב שאנו נתרחק ממנה אפילו יותר. התפיסה שאת מציגה, שערבים צריכים ללמוד היסטוריה אחרת מאשר יהודים, נגועה באותה גזענות.
אני עצמי, מאמין כי ישנה היסטוריה אחת, והשקפה אחת שניתן לכנותה אמת. לכל היותר, ניתן להציג את אותה בעיה מנקודות מבט שונות (אין ספק כי קום המדינת היהודים, היה אירוע משמח ליהודים, ולא משמח לאחרים שישבו פה). אבל על העובדות הן עובדות, בין אם הן נעימות לנו ובין אם לא. אם ארגונים יהודים גירשו ערבים מכפריהם, וגזלו אדמות לא להם, צריך ללמוד את זה. אם לא, צריך ללמוד שלא. אין דבר ברור מזה.
אבל גם אם נניח שלהסטוריה מספר השקפות, מדוע אני כיהודי, זכאי ללמוד רק השקפה אחת? מדוע אינני ראוי בלימודי, ללמוד מה הדעות האחרות? ומדוע לידידי אחמד, אין את אותה הזכות להכיר את נקודת המבט השניה? האם האמת השתנתה, כיוון שהוא ערבי ואני יהודי?
העמדה שאת מייצגת, בהפרדת תכני הלימוד, בין בתי הספר הערביים ליהודים, לא תתרום לפיוס. לא תתרום להבנה מעמיקה יותר של הבעיה. כיצד אוכל לעשות דיון מעמיק עם ידידי אחמד, כשהוא אומר לי “גירשתם”, ואני אומר “לא גירשנו”, ולאף אחד מאיתנו לא ניתנה הזכות לעיין בראיות שמביא הצד השני?
אני, ושאר אזרחי ישראל, חיים על אותה פיסת אדמה. על פיסת אדמה קרה דבר מה. אמת פשוטה, אותה יכולים יאיר ואחמד להבין בקלות. אם זו אותה פיסת אדמה, ואותו הדבר קרה, מוטב ששנינו נדע את אותו הדבר, מורכב, מכאיב או מסובך ככל שיהיה.
שלך, יאיר אשל
רעננה

תגובה לחנן כהן
בדיון וועדת הכלכלה של הכנסת, נשמעו ההתנגדויות לחוק 982. רימון לוי, מתאר את תגובות חברי הכנסת במילים ”OK, מה האלטרנטיבה?“. זוהי האלטרנטיבה שלי: עזבו את הנושא בשקט.

סוכר לבן, נמצא היום כמעט בכל מאכל שאנחנו קונים. הוא מזיק לשיניים, למערכת העיכול, גורם להשמנה, יש עדויות לכך שהוא גורם לדיכאון, המודעות הציבורית בנושא נמוכה (למשל, מישהו יודע מה זה סטיוויה? והנה חידה נוספת, האם דבש בתה עדיף מסוכר חום?). ועכשיו, נגיד שחברי הכנסת היו רוצה מכם אלטרנטיבות לטיפול בנושא.

הי. חכה רגע. מישהו אמר שאנחנו רוצים שהכנסת תטפל בבעיה הזו? שתחליט מה אנחנו נשים בתה שלנו? מתי בדיוק נעשתה הקפיצה הזו בין מישהו שמתלונן שמשהו לא מוצא חן בעיניו, לבין חוק בכנסת כל כך מהירה?

הרי לפני שנדון בפתרון, בואו נדון לרגע בבעיה. בניגוד לסוכר לבן, האם ישנה בעיה מוכחת בקרב ילדים שנחשפו לאלימות, הימורים ופורנוגרפיה ועוד דווקא באינטרנט? כמה אנשים אתם מכירים שלא ראו דוכן פיס לפני גיל 8? כמה לא ראו סרט אקשן רווי דם לפני גיל 12? ובוא נודה בזה, כמה חיכו עם חווית הסרט הכחול הראשון שלהם עד שהגיעו לבשלות הנפשית של גיל 18? אחרי הכל, כולנו יצאנו בסדר. נכון, לא הייתי רוצה שהילד שלי יחשף לכל מה שנחשפתי אליו. אבל לא זה מה שיפרק את החברה שלנו.

גם אם נניח לרגע שמדובר בבעיה, האם אני בהכרח רוצה שהממשלה תטפל בזה? יש לי תפיסת עולם משלי, שהייתי רוצה להנחיל לילדי. אולי תפיסת העולם שלי, מניחה שצריך ללמוד לתת אמון בילד בגיל 15, ולא 18? אולי תפיסת העולם שלי שמרנית בנוגע להימורים, אבל פתוחה בנוגע למין? אולי הזכות לפרטיות כל כך יסודית בשבילי, שאני אתקשה להסביר לו איך אני מוסר את טביעת האצבע שלי לגורם זר, בכל פעם שאני רוצה לקרוא בלוג שנחסם במקרה או לא במקרה?

בעיית האינטרנט הפרוץ לעולם, כמו בעיית הסוכר הלבן, היא בעיה קשה, מעצבנת, חבל שצריך להתמודד איתה. אבל החיים מלאים בעיות. אהבה נכזבת אינה בעיה קטנה יותר משתי אלה. בכל זאת, אודה לממשלת ישראל, אם לא תכריח את מתילדה לצאת חיים, למרות הכל. הניחו לי בביתי לעשות כרצוני, לכם יש את המרחב הציבורי לטפל בו.

אני אפילו לא בטוח שהייתי רוצה לחייב את בתי הספר ללמד את הנושא. הייתי רוצה לשלוח את ילדי לבית ספר שילמד אותו להיזהר באינטנרט, אבל על פי דרכי. בלי לעורר פחדים, תוך הסבר יותר מעמיק מ”פיטמה זה רע, ציורים של דיסני זה טוב”. הייתי רוצה להאמין שאני אמצא בית ספר כזה, ואם לא בית הספר ילמד אותו, אדאג לכך בעצמי. דמוקרטיה דורשת אחריות, והייתי רוצה את האחריות הזו בטיפול בילדי, כי איתה באה הזכות המוקנית לי לבחור את חינוך ילדי.
ומשסיימנו לטעון למה לא צריך אלטרנטיבות, אבקש להציע כמה:

1. סננו אינטרנט בגישה ציבורית. באופן כללי אני לא מבסוט מהרעיון הזה, אבל לפחות הוא לא נכנס אלי לדירה. לפחות הוא דן במה שבאמת נמצא בתחום סמכות הכנסת.

2. דאגו למניעת הסתובבות פדופילים בצ’טים. שם נמצאית הסכנה שבאינטרנט, לא באתר הבית של הלוטו.

3. במקום לסבסד סוכר לבן, וקמח לבן, סבסדו סוכר וחום וקמח מלא. אם כבר התחלתם לדאוג לבריאות הציבור, למה לא להמשיך?

הערה לעוקבים: הדיון עם נמרוד אבישר ממשיך. מבטיח מענה בקרוב.