הטוקבקיסט

מגיב למשמר הכנסת
הפוסט מחולק לשניים. האחד, שאליו אני נוטה להסכים, היא הצורך בחסינות למבקר המדינה. החלק השני היא הצעתו של כבל, להורות למבקר לפרסם גם את החיובי בפועלם של משרדי הממשלה. על כך מלין ליאור: “כבל… כנראה לא מבין שכשהמנגנון עובד כשורה לא מדובר בהישג.” הטיעון הזה מתעלם משלושה היבטים.

ראשית, בהחלט מדובר בהישג, אחרת כל המנגנונים היו עובדים כמו שצריך. כיוון שנדיר למצוא מנגנון המתפקד כשורה, כאשר נמצא אחד כזה, הרי זה ראוי לציון. אילו מציאת מנגנון המתפקד בצורה טובה, הייתה עניין שבשיגרה, היה מקום לויכוח על נחיצות החוק.

ההיבט השני הוא שכמו במצבים רבים, מנגנון יכול לעשות את חובתו ולא מעבר לכך. ישנם מיקרים, עם זאת, שמנגנון עושה מעל ומעבר לחובתו כדי להתייעל. הדבר נכון גם בחיי היומיום: החוק אינו מחייב אדם לתרום דם, ואני מניח שגם איננו רוצים שיחייב תרומת דם. אבל אנחנו רואים בחיוב אקט של תרומת דם. באותה המידה, אני מניח, ישנם הליכים במשרדי הממשלה שמחייבים מאמצים מסויימים, אבל תמיד אפשר לעשות “עוד צעד אקסטרא” כדי לתרום לפעילות תקינה, וזה בהחלט ראוי לציון.

ההיבט האחרון בנושא זה, קשור בשאלה מה אנחנו מנסים להשיג. אני לא יודע אם ציונים לשבח ייתרמו למנהל תקין או חרוץ יותר, אבל ישנה סבירות לא רעה שכן. לכן, גם אם אנחנו נסכים שערכית “דברים מתנהלים כסדרם אינם זקוקים לציון לשבח”, אם הציון לשבח הוא מה שחסר למנהל הציבורי כדי להיות תקין - למה לא?

החשש היחיד שניתן להעלות על הדעת, הוא שחקירה מסוג זה תכונן מצב בו השירותים הציבוריים ישחקו משחק של “תן וקח”. המשרדים יזניחו היבטים מסויימים של פעילות המשרד, כדי לטפח היבטים אחרים, מתוך מחשבה כי ההיבטים החיוביים בדו”ח יאזנו את השליליים. החשש, כשלעצמו הוא לגיטימי, אבל הוא צריך להיבחן לאור תוצאות בשטח. ככל שידוע לי, המחקרים בתרבות ארגונים מצביעים על כך שהנטיה לעשות את הדבר הנכון, גוברת כאשר ניתן פידבק עליו, ולא להיפך.

מסיבה זו, אני מוצא את הטענות כנגד החוק, שנראות כאילו יש בהן הסתכלות מפוקחת וצינית, למעשה מצביעות על ההפוך. הסתכלות של הכותב אפשרית, רק אם מלכתחילה נטען שהעולם הוא יפה וורוד, ונשאר רק לתקן את הליקויים. כיוון שאני מאמין שיש לכנסת עוד מקום לשיפור, אני תומך לחלוטין בהצעתו של כבל, לציין גילויים חיוביים שעלו במהלך חקירתו של מבקר המדינה.
ומלבד זאת אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור.

תגובה לשמאל talk
בעל הבלוג שלח הזמנה לתומכים במלחמה/ בהתנחלויות/ במבצעים צבאיים / בטרנספר/ באיסור מצעד הגאווה - שכנעו אותי שזה מוצדק! אני, אומנם מסכים עם בעל הבלוג על כל הדברים, אבל רציתי לנצל את הבמה כדי להבהיר מה אני חושב משמעות התמיכה, במקרה זה, במצעד הגאווה. הטיעון שלי מופיע במלואו בקישור, אבל הוא נע סביב הטענה שאם מוסרי לאפשר את מצעד הגאווה, מוסרי לאפשר תפילה בהר הבית. אני ממליץ לחפש לפני קריאת התגובה של שמאל talk את התגובה שלי, כדי להבין את השיח שמתחולל בין שנינו. לאחר מכן לקרוא את תגובתו, ובסוף - את התגובה הנוכחית שלי (אני שוב מדבר לעצמי. בפעם הבאה יאשפזו אותי).

תגובה מתחילה כאן:

אחד מהדברים שמעצבנים אותי בשמאל, אליו אני משתייך, היא המונופול שמשוייך לבית המשפט על הצדק. אני יכול להתחיל למנות כמה שרצים בית המשפט הכשיר במדינת ישראל, אבל “רשימת קניות” זה לא העניין כאן.
העניין הוא אופי הויכוח: אתה העלית דיון בנושא הצדק, לא בנושא הדין. אתה לא מתווכח האם צעד חסימת מצעד הגאווה היא צעד חוקי, אלא אם היא צעד מוסרי. אני טוען שאם אתה תומך במצעד הגאווה מוסרית, עליך לתמוך מוסרית בזכותם של היהודים להתפלל בהר הבית, ולא להתנגד לכך מטעמים פרקטיים. עצם העובדה שבית המשפט העליון חשב אחרת, זה לא אומר שהוא החליט החלטה מוסרית.ואם פתאום יצאנו מהדיון המוסרי לזה המשפטי, יורשה לי לשאול “מה עניין שמיטה להר סיני?”
אבל נניח שאתה צודק, כשאתה טוען שהאופן בו המשטרה מונעת את חופש הביטוי של המתפללים בהר הבית, הוא לגיטימי. האם לא היית מתלונן שהמשטרה מועלת בתפקידה, לו הייתה קובעת שמצעד הגאווה במרכז ירושליים, יכול לעורר התנגשויות אלימות ויש לבטלו? ואם אתה מקבל זאת, האם לא קבעת למעשה כלל, שמוטב לנהוג באלימות, אם רצונך להגביל את חופש הביטוי של האחר?
הטענה האחרונה שלך, אליה אני אתייחס, היא הקביעה שמניעת התפילה בהר הבית איננה קשורה לאלימות הפלסטינים, אלא לתקנות שלא נקבעו עד הסוף. יש כאן התעלמות, נראית לי מכוונת, מהשאלה מדוע נקבעו התקנות האלה? אני מעלה בדעתי שתי תשובות. האחת, שהן נקבעו כדי להימנע מאלימות. אופציה שניה: שהן נקבעו כי מדינת ישראל רואה בהתחשבות בצרכים הדתיים במקומות הקדושים, ערך העולה על חופש הביטוי.
מבחינתי יש לך 3 אופציות לתשובה לטענה זו. אחת: שתקבל את העובדה שהתקנות נקבעו כדי למנוע אלימות, ואז תיאלץ להתמודד עם הטענה שמדינת ישראל רואה לנכון להגביל את חופש הביטוי בשם האלימות. השניה, שתקבל את הטענה שחופש הביטוי חשוב פחות מפגיעה ברגשות הדתיים, ואז אני שואל מדוע רגשותיו של יוסף ממאה שערים, חשובים פחות מרגשותיו של השייך מוסא?  השלישית שתעלה סיבה מוסרית אחרת, שלא העליתי כאן, מדוע התקנות חוקקו. ושוב, אני רוצה להזכיר לך שלא החוק במדינת ישראל הוא הנושא עליו אנחנו דנים, אלא מדוע מוסרי למנוע תפילה בהר הבית, בשם אי פגיעה ברגשות דתיים, ולא מוסרי לעשות זאת כאשר בעלי נטיות הומוסקסואליות רוצים לעשות זאת בבירה?
נ.ב.
אני אבקש ממך להימנע מטענות שאני (וראוי שבכלל תאמץ כלל זה כלפי כולם) נפלתי קורבן לדמגוגיה תקשורתית. אני לא אוהב את הטיעון הזה, אפילו אם הוא נכון, מכמה סיבות:

1. כי הוא טיעון שלא קשור לויכוח. בין אם מדובר בדמגוגיה תיקשורתית, ובין אם לא, עדיין אתה יכול להעלות טענות בעד ונגד, וכלי ההגיון עדיין תקפים כאן.
2. התקשורת איננה גוף מונוליטי. אם תגיד לי שמדובר בדמגוגיה של עיתונאי זה או אחר, ניחא. אם אתה טוען שהתקשורת נגדך, זה הופך אותך ל”אתה נגד העולם”, ולא בדיוק מראה על נכונות לדיון פתוח, שבו אתה מזמין את עצמך לשנות דעה אם צריך.
3. אתה בעל בלוג. אתה התקשורת. אומנם בקטנה ובמדינה נידחת, אבל בכל זאת אל תשכח שאתה התקשורת, ואתה תמיד בעדך.
בידידות

יאיא