הטוקבקיסט

תגובה לחנן כהן
בדיון וועדת הכלכלה של הכנסת, נשמעו ההתנגדויות לחוק 982. רימון לוי, מתאר את תגובות חברי הכנסת במילים ”OK, מה האלטרנטיבה?“. זוהי האלטרנטיבה שלי: עזבו את הנושא בשקט.

סוכר לבן, נמצא היום כמעט בכל מאכל שאנחנו קונים. הוא מזיק לשיניים, למערכת העיכול, גורם להשמנה, יש עדויות לכך שהוא גורם לדיכאון, המודעות הציבורית בנושא נמוכה (למשל, מישהו יודע מה זה סטיוויה? והנה חידה נוספת, האם דבש בתה עדיף מסוכר חום?). ועכשיו, נגיד שחברי הכנסת היו רוצה מכם אלטרנטיבות לטיפול בנושא.

הי. חכה רגע. מישהו אמר שאנחנו רוצים שהכנסת תטפל בבעיה הזו? שתחליט מה אנחנו נשים בתה שלנו? מתי בדיוק נעשתה הקפיצה הזו בין מישהו שמתלונן שמשהו לא מוצא חן בעיניו, לבין חוק בכנסת כל כך מהירה?

הרי לפני שנדון בפתרון, בואו נדון לרגע בבעיה. בניגוד לסוכר לבן, האם ישנה בעיה מוכחת בקרב ילדים שנחשפו לאלימות, הימורים ופורנוגרפיה ועוד דווקא באינטרנט? כמה אנשים אתם מכירים שלא ראו דוכן פיס לפני גיל 8? כמה לא ראו סרט אקשן רווי דם לפני גיל 12? ובוא נודה בזה, כמה חיכו עם חווית הסרט הכחול הראשון שלהם עד שהגיעו לבשלות הנפשית של גיל 18? אחרי הכל, כולנו יצאנו בסדר. נכון, לא הייתי רוצה שהילד שלי יחשף לכל מה שנחשפתי אליו. אבל לא זה מה שיפרק את החברה שלנו.

גם אם נניח לרגע שמדובר בבעיה, האם אני בהכרח רוצה שהממשלה תטפל בזה? יש לי תפיסת עולם משלי, שהייתי רוצה להנחיל לילדי. אולי תפיסת העולם שלי, מניחה שצריך ללמוד לתת אמון בילד בגיל 15, ולא 18? אולי תפיסת העולם שלי שמרנית בנוגע להימורים, אבל פתוחה בנוגע למין? אולי הזכות לפרטיות כל כך יסודית בשבילי, שאני אתקשה להסביר לו איך אני מוסר את טביעת האצבע שלי לגורם זר, בכל פעם שאני רוצה לקרוא בלוג שנחסם במקרה או לא במקרה?

בעיית האינטרנט הפרוץ לעולם, כמו בעיית הסוכר הלבן, היא בעיה קשה, מעצבנת, חבל שצריך להתמודד איתה. אבל החיים מלאים בעיות. אהבה נכזבת אינה בעיה קטנה יותר משתי אלה. בכל זאת, אודה לממשלת ישראל, אם לא תכריח את מתילדה לצאת חיים, למרות הכל. הניחו לי בביתי לעשות כרצוני, לכם יש את המרחב הציבורי לטפל בו.

אני אפילו לא בטוח שהייתי רוצה לחייב את בתי הספר ללמד את הנושא. הייתי רוצה לשלוח את ילדי לבית ספר שילמד אותו להיזהר באינטנרט, אבל על פי דרכי. בלי לעורר פחדים, תוך הסבר יותר מעמיק מ”פיטמה זה רע, ציורים של דיסני זה טוב”. הייתי רוצה להאמין שאני אמצא בית ספר כזה, ואם לא בית הספר ילמד אותו, אדאג לכך בעצמי. דמוקרטיה דורשת אחריות, והייתי רוצה את האחריות הזו בטיפול בילדי, כי איתה באה הזכות המוקנית לי לבחור את חינוך ילדי.
ומשסיימנו לטעון למה לא צריך אלטרנטיבות, אבקש להציע כמה:

1. סננו אינטרנט בגישה ציבורית. באופן כללי אני לא מבסוט מהרעיון הזה, אבל לפחות הוא לא נכנס אלי לדירה. לפחות הוא דן במה שבאמת נמצא בתחום סמכות הכנסת.

2. דאגו למניעת הסתובבות פדופילים בצ’טים. שם נמצאית הסכנה שבאינטרנט, לא באתר הבית של הלוטו.

3. במקום לסבסד סוכר לבן, וקמח לבן, סבסדו סוכר וחום וקמח מלא. אם כבר התחלתם לדאוג לבריאות הציבור, למה לא להמשיך?

הערה לעוקבים: הדיון עם נמרוד אבישר ממשיך. מבטיח מענה בקרוב.

מגיב למשמר הכנסת
הפוסט מחולק לשניים. האחד, שאליו אני נוטה להסכים, היא הצורך בחסינות למבקר המדינה. החלק השני היא הצעתו של כבל, להורות למבקר לפרסם גם את החיובי בפועלם של משרדי הממשלה. על כך מלין ליאור: “כבל… כנראה לא מבין שכשהמנגנון עובד כשורה לא מדובר בהישג.” הטיעון הזה מתעלם משלושה היבטים.

ראשית, בהחלט מדובר בהישג, אחרת כל המנגנונים היו עובדים כמו שצריך. כיוון שנדיר למצוא מנגנון המתפקד כשורה, כאשר נמצא אחד כזה, הרי זה ראוי לציון. אילו מציאת מנגנון המתפקד בצורה טובה, הייתה עניין שבשיגרה, היה מקום לויכוח על נחיצות החוק.

ההיבט השני הוא שכמו במצבים רבים, מנגנון יכול לעשות את חובתו ולא מעבר לכך. ישנם מיקרים, עם זאת, שמנגנון עושה מעל ומעבר לחובתו כדי להתייעל. הדבר נכון גם בחיי היומיום: החוק אינו מחייב אדם לתרום דם, ואני מניח שגם איננו רוצים שיחייב תרומת דם. אבל אנחנו רואים בחיוב אקט של תרומת דם. באותה המידה, אני מניח, ישנם הליכים במשרדי הממשלה שמחייבים מאמצים מסויימים, אבל תמיד אפשר לעשות “עוד צעד אקסטרא” כדי לתרום לפעילות תקינה, וזה בהחלט ראוי לציון.

ההיבט האחרון בנושא זה, קשור בשאלה מה אנחנו מנסים להשיג. אני לא יודע אם ציונים לשבח ייתרמו למנהל תקין או חרוץ יותר, אבל ישנה סבירות לא רעה שכן. לכן, גם אם אנחנו נסכים שערכית “דברים מתנהלים כסדרם אינם זקוקים לציון לשבח”, אם הציון לשבח הוא מה שחסר למנהל הציבורי כדי להיות תקין - למה לא?

החשש היחיד שניתן להעלות על הדעת, הוא שחקירה מסוג זה תכונן מצב בו השירותים הציבוריים ישחקו משחק של “תן וקח”. המשרדים יזניחו היבטים מסויימים של פעילות המשרד, כדי לטפח היבטים אחרים, מתוך מחשבה כי ההיבטים החיוביים בדו”ח יאזנו את השליליים. החשש, כשלעצמו הוא לגיטימי, אבל הוא צריך להיבחן לאור תוצאות בשטח. ככל שידוע לי, המחקרים בתרבות ארגונים מצביעים על כך שהנטיה לעשות את הדבר הנכון, גוברת כאשר ניתן פידבק עליו, ולא להיפך.

מסיבה זו, אני מוצא את הטענות כנגד החוק, שנראות כאילו יש בהן הסתכלות מפוקחת וצינית, למעשה מצביעות על ההפוך. הסתכלות של הכותב אפשרית, רק אם מלכתחילה נטען שהעולם הוא יפה וורוד, ונשאר רק לתקן את הליקויים. כיוון שאני מאמין שיש לכנסת עוד מקום לשיפור, אני תומך לחלוטין בהצעתו של כבל, לציין גילויים חיוביים שעלו במהלך חקירתו של מבקר המדינה.
ומלבד זאת אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור.