הטוקבקיסט

מגיב למשמר הכנסת
הפוסט מחולק לשניים. האחד, שאליו אני נוטה להסכים, היא הצורך בחסינות למבקר המדינה. החלק השני היא הצעתו של כבל, להורות למבקר לפרסם גם את החיובי בפועלם של משרדי הממשלה. על כך מלין ליאור: “כבל… כנראה לא מבין שכשהמנגנון עובד כשורה לא מדובר בהישג.” הטיעון הזה מתעלם משלושה היבטים.

ראשית, בהחלט מדובר בהישג, אחרת כל המנגנונים היו עובדים כמו שצריך. כיוון שנדיר למצוא מנגנון המתפקד כשורה, כאשר נמצא אחד כזה, הרי זה ראוי לציון. אילו מציאת מנגנון המתפקד בצורה טובה, הייתה עניין שבשיגרה, היה מקום לויכוח על נחיצות החוק.

ההיבט השני הוא שכמו במצבים רבים, מנגנון יכול לעשות את חובתו ולא מעבר לכך. ישנם מיקרים, עם זאת, שמנגנון עושה מעל ומעבר לחובתו כדי להתייעל. הדבר נכון גם בחיי היומיום: החוק אינו מחייב אדם לתרום דם, ואני מניח שגם איננו רוצים שיחייב תרומת דם. אבל אנחנו רואים בחיוב אקט של תרומת דם. באותה המידה, אני מניח, ישנם הליכים במשרדי הממשלה שמחייבים מאמצים מסויימים, אבל תמיד אפשר לעשות “עוד צעד אקסטרא” כדי לתרום לפעילות תקינה, וזה בהחלט ראוי לציון.

ההיבט האחרון בנושא זה, קשור בשאלה מה אנחנו מנסים להשיג. אני לא יודע אם ציונים לשבח ייתרמו למנהל תקין או חרוץ יותר, אבל ישנה סבירות לא רעה שכן. לכן, גם אם אנחנו נסכים שערכית “דברים מתנהלים כסדרם אינם זקוקים לציון לשבח”, אם הציון לשבח הוא מה שחסר למנהל הציבורי כדי להיות תקין - למה לא?

החשש היחיד שניתן להעלות על הדעת, הוא שחקירה מסוג זה תכונן מצב בו השירותים הציבוריים ישחקו משחק של “תן וקח”. המשרדים יזניחו היבטים מסויימים של פעילות המשרד, כדי לטפח היבטים אחרים, מתוך מחשבה כי ההיבטים החיוביים בדו”ח יאזנו את השליליים. החשש, כשלעצמו הוא לגיטימי, אבל הוא צריך להיבחן לאור תוצאות בשטח. ככל שידוע לי, המחקרים בתרבות ארגונים מצביעים על כך שהנטיה לעשות את הדבר הנכון, גוברת כאשר ניתן פידבק עליו, ולא להיפך.

מסיבה זו, אני מוצא את הטענות כנגד החוק, שנראות כאילו יש בהן הסתכלות מפוקחת וצינית, למעשה מצביעות על ההפוך. הסתכלות של הכותב אפשרית, רק אם מלכתחילה נטען שהעולם הוא יפה וורוד, ונשאר רק לתקן את הליקויים. כיוון שאני מאמין שיש לכנסת עוד מקום לשיפור, אני תומך לחלוטין בהצעתו של כבל, לציין גילויים חיוביים שעלו במהלך חקירתו של מבקר המדינה.
ומלבד זאת אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור.

מגיב למשמר הכנסת
אחת הבעיות הקשות של החוק, שלא הוזכרה, היא האופן שבו הוא מכניס בדלת האחורית את השואה הבאה. בהחלט לא כל דבר צריך להשוות לאסון הכי גדול שידע העם שלנו, אבל ההשוואה חייבת להיעשות, אם אנחנו רוצים שזה לא יקרה שוב. אנחנו חייבים להצביע על נקודות הדמיון, למרות השוני, כי אחרת נמצא את עצמנו מתמודדים עם דבר שהוא מאד, מאד דומה לשואה, אבל אסור לנו להגיד את זה, כי זה לא בדיוק השואה.

הייתי שמח לא ניתן היה להסכים עם ק.צטניק, שמדובר בהתרחשות בפלנטה אחרת. זה קרה כאן, עם אנשים רגילים למדי, וזה קורה, בצורה אחרת, וודאי בעוצמה אחרת, לבני אדם כמונו.

ולכן אני סבור שיש להפסיק את רצח העם בדרפור.